על החיים ועל המוות

תודה שאת משחררת את אהבתי
מכבלי הפחד,
מאזיקי הפלדה הקרים, המכאיבים
של חוסר האמון

לא קל להשתחרר ממשא כבד
שעם השנים טעיתי לחשוב שהוא חלק ממני
עד כדי כך שהניתוק ממנו
כרוך בכאב ניתוחי
כמו הסרת גידול,
זר, אבל מתחזה בערמה להיות נתח ממני

הכאב, כבר אמרתי, מבקש להתמר לכעס
כמו מים שאינם עומדים עוד
בחום הרתיחה
ומתמרים לאדים, המתמרים אל על
ומבקשים להבלע, להעלם,
כך גם הכעס, המתאווה להתפרץ,
להשתלח
במה שעורר את מולידו, הכאב,
להקים המולה, סערה
ולהבלע בתוכה.

אבל הכאב, כבר רמזתי,
הכאב בטהרתו
בטרם יהפוך לנגע אלים,
הוא הוא המרפא,
שיקוי הפלאים
המלטף בחמלה אין קץ
את הפצע.
ובמקום בו יש חמלה
ומזור לכאב,
שם,
תתהווה, תתגלה האהבה
בכל יפי אצילותה.


תודה לך, מעומק הפצע

על האהבה.