נפגשנו כאן בכלוב. הודעות הדדיות די משעממות. כמה מעניין כבר אפשר לברר מי את/ה, ומה את מחפשת כאן?
כולנו מחפשים כאן משהו. לפעמים אנחנו מחפשים כאן משהו שאבד לנו. משהו בתוכנו, והמרחב כאן הוא רק דרך לשתף ולהמשיך לחפש עמוק בתוכנו. ולפעמים מחפשים את מה שחסר לנו אצל האחר. שהקשר איתו ישלים אצלנו את החתיכה החסרה. אבל כל הדברים האלו לא עולים בשורות הראשונות של הקשר.
אז קישקשנו קצת, נשמע מעניין, אם סיכוי להכיר בחורה מסקרנת.
היא רצתה לדעת אם אני יודע ששליטה היא דבר שקורה בין שניים. שיש כאן יותר מדי שולטים שחושבים רק על עצמם.
הקשבתי. הבנתי את התסכול שלה. "כל אחד מאיתנו שונה. גם בינכן הנשים, וגם ביננו הגברים. בגלל זה כל קשר מתחיל אחרת ומתקדם למחוזות אחרים".
אני ביקשתי ממנה רק דבר אחד - שתהיה מסקרנת, נועזת, שונה. רק לא עוד בית קפה. רק לא עוד שיחה דבילית, כשאנחנו מוקפים בונילים על כוס קפה או יין.
"איך אתה רוצה שזה יקרה?" היא שאלה.
"בואי אלי הביתה. ותראי מה יקרה ואיך זה מרגיש לך". עניתי.
"אבל אני לא מכירה אותך בכלל". אפשר היה להרגיש את הפחד בקולה, וגם את ההתרגשות.
"את כבר כן קצת מכירה אותי. תשאלי מה שאת רוצה, תלמדי מה שאת צריכה. ואז תבואי. אלי, לא לבית קפה". עניתי.
אני יודע. הפחד מוצדק. יש הרבה דברים מוזרים ומאכזבים בחיים, בכלוב ומחוץ לכלוב.
אבל מה לעשות, באמת נמאס לי לגמרי משיחות בטלות ובתי קפה משמימים. ההתחלות האלו הורגות כל סיכוי לריגוש עוד לפני שהוא התחיל בכלל.
דיברנו עוד. בצ'ט ובטלפון. יכולתי להרגיש את הפחד והריגוש והחששות שלה בעירבוביה. עניתי על כל מה שרצתה לדעת. בסוף היא הרגישה מספיק בטוח.
"טוב, אז איך עושים את זה?" היא שאלה?
"את באה אלי. בחוץ על הדלת יחכו לך הוראות מפורטות. פשוט מאוד".
"מה יקרה?"
"את תראי תדעי ותרגישי הכל. בבוא הזמן".
שעה אחר כך היא באה. שמעתי אותה עולה במדרגות. כמה מרגש לחכות כך לבחורה שלך. איזה כייף זה לדעת שעוד מעט משהו אחר, חדש, מרגש, הולך לקרות. כשעמדה מהצד השני של הפתק, יכולתי להריח אותה. הגוף שלה הריח נפלא. מעניין אם גם היא יכולה להריח אותי. שמעתי את נשימתה. היא התרגשה. הפתק חיכה לה שם. וגם צעיף. ההוראה הראשונה היתה לשים את הצעיף על העיניים, ולדפוק על הדלת. היא עשתה את זה. פתחתי את הדלת. היא עמדה שם. לא זזה אבל נסערת. אחזתי בידה. המגע עשה את שלו. גם ריגש וגם נסך בה מעט ביטחון. החום, היד הגדולה והחזקה המובילה אותה. היא נכנסה בצעדים קטנים. הנשימה שלה נרגעה קצת, אבל היא היתה מאוד מרוגשת.
"איך את מרגישה?" שאלתי?
"מתוחה. נרגשת. קצת חוששת". ענתה
"את המלכה שלי הערב. את תפחדי ותתרגשי ותאהבי כל רגע. עכשיו, תסתובבי לאט".
היא הסתובבה. לרגע החששות שלה שוב גברו על הביטחון שהתחיל להיות לה.
"עצרי. ככה"
היא עמדה ולא זזה. הגוף היפה שלה באמצע החדר. הנשימות שלה ושלי נשמעות בחלל החדר. אפשר היה לחתוך את המתח והריגוש בסכין.
עכשיו היא עמדה עם הגב אלי. אחזתי בכפות ידיה העדינות, משכתי אותן לאט לאט לאחור. קשרתי עם צעיף נוסף. לא חזק מדי, אבל בהחלט כך שאי אפשר לשחרר אותן. לרגע היא נדרכה. אח"כ נרגעה שוב. נתתי לה לחכות ככה דקה. אפשר היה לראות את המחשבות עפות במהירות בראשה. מה הולך לקרות לי עכשיו? מה הדבר הבא? גם לי עפו המחשבות בראש. מחשבות של מי שאחראי על בימוי הערב הזה. שאחראי שהיא ורק אחר כך גם אני, לא נשכח אותו הרבה זמן.
נגעתי עדינות במותניה. היא היתה עדיין לבושה, ואני לא התכוונתי להפשיט אותה כל כך מהר. כל הלילה עוד לפנינו. ועכשיו היא צריכה להרגיש שלצד חוסר האונים המוחלט שלה, קשורה ומכוסת עיניים, היא גם הכי בטוחה שרק אפשר.
ליטפתי את כל גופה בעדינות. מהכתפיים, דרך המותניים היפות שלה, העכוז הסקסי כל כך, הרגליים. בדרך חזרה למעלה עברתי גם על השדיים. הם היו כל כך נעימים. הפטמות הזקורות הזכירו לי כמה טוב שאנחנו כאן, ולא על איזה כוס קפה בחוץ. המשכתי לגעת, ללטף. גופה התמסר לליטופים. נכנע, מתמסר ומתענג. בפעם הבאה שהידיים ירדו למטה, נתתי לאצבעות לרפרף על הכוס שלה. התחתונים היו נעימות וחלקות. אולי עשויות משי. והרטיבות מהכוס שלה הורגשה כל כך טוב. כאילו הכוס הזה מטפטף עוד לפני שהגיע אלי. המשכתי ללטף, לגעת, לנשום על עורפה. קירבתי את פי לפיה. היא לא זזה. הרגישה הכל, התרגשה מהכל. כשהפיות שלנו כמעט צמודים, היא הרגישה את נשימתי על פניה, ואני הרגשתי אותה מתנשמת על פני. יכולתי לנשק אותה. אבל העדפתי שלא. לנשק אותה עכשיו, זה יהיה אלים. בהמשך הערב היא תתנשף מהנאה, לא מפחד, והלשון שלה תבקש לנשק מתוך הוקרה, לא כי דרשתי זאת.
את המשך הערב, שהפך גם ללילה סוער, אשמור ביני לבינה. אני יודע שנחמד לקרוא הכל. אבל מכיוון שאני זה שכותב, אני גם זה שמחליט איפה עובר הקו בין הסיפור לכולם, והסיפור הפרטי שלנו. אז הנה, כאן בדיוק עובר הקו. מה שקרה בהמשך היה נפלא, מרגש וקסום. ונשאר ביני לבינה.
אבל מכיוון שעם על היצירתיות והיצריות שלי, אני לא הראשון שעשה אותם, ומקווה שגם לא האחרון, אסיים עם סרטון שמזכיר, אפילו מאוד, מה שקרה בתחילתו של הערב הקסום הזה.
שבת שלום לכל חברי הכלוב היצריים והיצירתיים.
