מבעד למסך עשן

קשה לי לזכור, או למקד את הנקודה המסויימת בזמן, בה הרגשתי שאני שלו. ממש שלו. זה היה שם, נדמה, מאז ומתמיד...מאז ולתמיד.כמו שני הכלבים שלו, כמו חלק מהריהוט. פשוט- שלו.
נראה כאילו מאז ומתמיד זה היה כך..
אני בקושי יכולה לזכור איך זה ללכת לחנות- כל חנות שהיא- בגדים, מכולת, בית מרקחת, נעליים,אפילו קונדיטוריה, מבלי שאחשוב על רצונותיו. על טעמו האישי. קשה לי להיזכר במה שנקרא ''טעם אישי ''. יש שיכנו זאת ביטול עצמי. עבורי, זו התחושה של להיות שלמה.
כשאני מתקלחת, ומעבירה יד על הגוף, בודקת כל איבר , מוודאת שעורי חלק תמיד, ריחני תמיד, אני עושה זאת..; כאשר אני מתלבשת,בוחרת בקפידה בגדים אך ורק עפ'י טעמו והעדפותיו, אני מחייכת. מבפנים. ; כאשר אני מבשלת , בוחרת את קרם הגוף שלי, מנקה את הבית, מברישה את שערי, מקפלת את הבגדים, מתנסה בלימודים חדשים, יש לזה רק משמעות אחת עבורי- להיות כפי שהוא אוהב. רוצה. זקוק. להתעלות על עצמי. כל פעם עוד קצת. ועוד קצת. וזה לא רק בשבילו, או למענו. אני עושה זאת כי מעל לכל, אני רואה בעצמי ש ל ו. לכן, הבריאות שלי, שמחת החיים, הרצון ללמוד, להכיר, להבין, להיות יפה ונחשקת , כל זה אינו רצון או צורך, אלא הבנה שבהיותי כך, אני מרצה אותו. אני שומרת ומקפידה על מה ששייך לו. ורק לו.
אושרו, הוא הדבר החשוב לי מכל. אולי יש בכך אלמנט אגואיסטי ..כשהוא מאושר- אני מאושרת.
זה לא רק הסיפוק, הגאוווה, הנחת , ההנאה שהוא שואב ממני.
זהו אושרו. לפני ומעל לכל.
אני.
העצמיות שלי, יש שיאמרו, התבטלה תחת עוצמתו. תחת השפעתו.
ואין בי שום צורך להצטדק. להתרצות.
גופי, נפשי, מוחי, כל זה נועד כדי לגרום לו אושר, מעל לכל.
אין לי שום ייעוד אחר.
בשבילי, זו המשמעות היחידה של להיות שלו.
ובשבילי, אושרו הוא הכל.