לפני 17 שנים. 17 במרץ 2007 בשעה 1:00
...
תמיד,כשהוא חוזר משם יש לו את המבט הזה בעיניים.
ואני אף פעם לא יודעת אם הוא כועס.מתוח.קודר. לועג. מה שאני כן יודעת, זה שצריך לתפוס מרחק. כי המבט שלו, באותם רגעים,מפחיד יותר מכל דבר אחר. כואב יותר מכל סוג של כאב.
לפעמים אני חושבת שהוא פשוט צריך קצת מרחק.באותם רגעים.הרי כך הוא לימד אותי פעם, מזמן..
אבל, דווקא אז הוא מנסה ללכוד את מבטי, אני רוצה לברוח.יש משהו מעורר אימה במבט הזה. כאילו הוא הופך לחיית טרף משוכללת , כולו מוח ורוע.
אני מפחדת.
הוא אף פעם לא מכה. הוא רק עושה לי צמרמורת קרה במורד הגוף, ואז בתחתית הבטן, היכן שהטמנתי את הפחד.
אחר כך, הוא חוזר להיות האיש שאני מכירה, יודעת ואוהבת.
אני מנשקת את ידיו ושמחה. פשוט שמחה שהוא כבר חזר משם.
