גם וגם

מכירים את זה שיש מטלות שהן כבדות יותר מעצם ביצוען?
מטלה כזאת שיש לבצע בהקדם אך ללא זמן מוגדר והיא יושבת בראש ומלווה אותך, מעיקה.
כמו לכתוב מכתב תגובה לאיזו רשות, או אישיות מאוסה.
משהו שמראש בתוך תוכך אתה יודע שהסיכוי כי תשנה סדרי עולם הוא קלוש.
מטלה שאתה חייב לעצמך להוציא לפועל, להרגיש כי הגבת, פעלת על-פי אמות המוסר הגבוהות שלך.
אבל זה כבד ומתיש ואתה גם מאמין שזה אינסופי ומתמשך ובעיקר מעייף ומטלטל נפשית.
מכירים את זה שאתה בוחר לעצמך את כל המטלות האחרות בעולם בכדי לדחוק את החשובה וההכרחית.
שופך את מגירת המסמכים העמוסה לעייפה ביוזמה ברוכה בכדי למיין ולתייק,
עד לשלב בו אתה צריך להחליט אם אישור תשלום לכביש 6 או לבזק מפברואר 2008 מיועד לשמירה או השמדה.
ובאותה עוצמה של נחישות לארגן את המסמכים ולצידם את המטלות המכבידות על כניסת האויר לריאות
כך אתה נוטש באמצע ומותיר את חוסר ההחלטה ביישום בערמת המטלות המצטברת.
מכירים שאפילו ביצוע סשן מלהיב ומצופה הופך לרגע למין מטלה שכזאת?

יש כזה דבר כמיהה קלושה?
במילה כמיהה יש עוצמתיות המתארת ערגה וכיסופים למשהו מאד נחשק. אז איך היא קלושה?
מה מחליש אותה?
לאחר התקרררות בדס"מית וירידה במינוני הסשנים משני הכיוונים התעורר לו גל סינוס בעליה,
ככל הנראה, מלווה את תנודות הבורסה שאף היא נמצאת עכשיו בעליה,
יש כמיהה למשהו מענג וטוב
כמיהה למשהו חדש ומגרה
אבל לצידו יש גם חשש ותהיות. האם למקום שהיינו בו, לשם ברצוננו לשוב?
ואם לא נדע איך לעשות שוב?
ואם החדש יסחוף מדי?
יטלטל מיד?
יעקוץ או ירפה?
מכאן הקלישות בקלישאה כמיהה קלושה.

אבל חגיגות צריכות להחגג
ודברים צריכים להאמר
והפתעות לא חייבים אלא רק בתאום
כך שהולך להיות סופ"ש מרתק
כל שנותר זה לחפש את הצלע אליה ניתן יהיה לרתק אותה.

מחפש איך להפיג את המתח העצור בי.
מנסה לעשות סדרים בערמות של ניירות, צבעים, תווים.
לברור את הראויים ולמצוא דרך להעיף את האחרים מבלי שיעלבו.

מצב הרוח הלאומי בועט בגבי.
תנודות מזעריות כשל פוליגרף המתיימר להצביע באם הכיוון הוא חרדה או גבורה.
נצחון או כשלון.
או ממוצע של כל האמיתות והשקרים גם יחד למהות אחת של אדם חווה, גיבור חרד, מתחלף.

סקס
מרפא לעצב
מתיש את המוח מחשיבה מייגעת
אנדרופין לפין וללב.
פתרון אפשרי ולא בר השגה.

רוצה שתיקחי אותי עכשיו קרוב, תקמטי אותי כנייר עטיפה של שוקולד מריר
כדור כסף בוהק בידך.
תפרשי אותי ותיישרי בידך את אותם הקפלים הבלתי ניתנים לגיהוץ או למחיקה.
זכרון לקו החיים, קו הגורל, קו רגש, קו השכל,
בינהם אזרים את נוזל החיים שבי
ואלקק מידך את גורל החיים ברגש ובשכל
וארדם בין זרועותייך הבטוחות.

אל תתני לפחד לנגוע, לכרסם.
הכאן ועכשיו הוא שדה פתוח ורחב ידיים.
וכל מה שאני אומר זה רק בגלל שאני אוהב
וכל מה שאני עושה זה רק בגלל שאני מקסים
וכל כמה שאני מקסים זה רק בגלל אהבתי אלייך
וככה זה צומח לו,
למעלה, למטה ומסביב לנו
עוטף ומתהדק
ושולח זרועות ובדים בשאיפה להקסים בצמיחתו,
להעצים את אהבתנו.

_____________
תרגיעי
-----------------------

פוקר?
אולי נפיל איזה קוף מהעץ
סנוקר?
אתענג על מיצי אהבתנו.

ראיתי בלוג של מישהי שגרמה לי התרגשות.
היא אמנית הולנדית וצנחתי אל הבלוג שלה די במקרה. העושר הצורני והצבעוני והמילולי שלה, גרם לי למין אושר פנימי כזה. תחושה של התרוממות רוח.
כבר תקופה מסויימת מסתובבת בי מחשבה, אולי אעיז ואפתח גם אני בלוג אחר- "פינת המחשבות שלי". מן פינה כזו שאוכל לשתף בה בהגיגים ובצבעים. בציורים שלי, בדברים שאני אוהבת, שמרגשים אותי, שמטרידים או מצחיקים. פינה שאבחר להיות בה אני, באופן חשוף, בלי לחשוש מה עין מזדמנת תחשוב עלי.
האם ההתרגשויות הקטנות שלי מרתקות מספיק כדי להיות מוצעות לכלל?
למה בעצם?
תהיתי לא פעם על הצורך הזה בחשיפה.
על הרצון שאחרים יראו ויקראו. על היכולת לשתף אנשים זרים. ואולי דוקא הזרות הזו לכאורה, מזמינה להתקרב ולפתוח דלתות אחרות. דלתות שנותרות סגורות כשאנחנו מסתובבים בחוץ.

לילו.

אני נהדפת ומטלטלת בתוך צבא החיילים המסתער על האוטובוס.
למדתי לבחון אסטרטגית איפה צריך לעמוד כדי לההדף פנימה. אני לא דוחפת, זה למטה מכבודי. אני פשוט עומדת שם. אני מרגישה את הבושה שמציפה אותי מהמיצג ההזוי הזה של יום ראשון בבוקר באוטובוס העולה צפונה. עשרות חיילים שנלחמים על מקומם בעוז ואשה אחת נרעדת, נמעכת ביניהם. ללא משים בוקעות מפי אנחות קלות של תדהמה והשפלה. במקום אחר, בהקשר אחר אני חושבת שהן דומות לאנחות אחרות שאני פולטת ברגעים מענגים יותר. חייל אחד שואל אם אני בסדר. לא, אני לא.
אני נפלטת מההמון הצובא על דלתותיו לתוך קרבי האוטובוס, מציגה ביד רועדת כרטיס לנהג. סיוט יום ראשון בבוקר.
הברכיים שלי רועדות, אני מיישרת את החצאית, נושמת שוב ותרה בעיני אחר מקום לישיבה.


ברמה ואני מדברים על "איש הקוביה"- הרעיון המופרך כ"כ- לתת לקוביות לשלוט בחייך. לכל סיטואציה יש בין 2 ל36 אפשרויות ע"פ הטלת הקוביות.
בד"כ אנחנו נוטים לבחור את הפתרונות שלנו ע"פ המובן מאיליו, ע"פ מה שמפחיד אותנו פחות ומרגיש לנו בטוח יותר. לפעמים אנחנו תקועים פשוט כי אנחנו לא מעיזים לעשות אחרת. קשה לנו להניע את עצמנו ולבחור באופציה אחרת גם אם היא מתדפקת בתוך הבטן וקוראת לנו לממש אותה.
אני מתחילה להפוך ברעיון הזה. האם הייתי יכולה להעביר את השליטה על חיי לקוביות? זה נשמע כ"כ מופרך. אני מנסה לחשוב על ההבדלים בין להעביר את השליטה בי וברצונותי לידי מישהו אחר, לבין לבחור מגוון אופציות שעלו בי, לו רק הייתי מעיזה לתת להטלת קוביות מקרית לסמן עבורי את הדרך. לו רק לא הייתי מניחה מגוון של מכשולים וסיבות למה להמנע עוד בטרם עשיתי את הצעד הראשון.

בחיים האמיתיים אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות.
אני פרילנסרית, אני קובעת לעצמי את המסגרות ואת החוקים. אני אוהבת לחשוב לבד ולהחליט לבד.
אני כזו!
באמת?
ואולי לא?
אולי רק נעים לי לחשוב על עצמי ככזו.
אולי בעצם הייתי מרגישה כ"כ טוב ובטוח לו מישהו היה לוקח עלי אחריות וחסות ואני לא הייתי חייבת כל הזמן להוכיח את עצמי בבחירות נכונות?" האשה הקטנה" . לו הייתי יודעת להסיר קצת אחריות מעצמי.
להיות פשוטה יותר.
פשוט להיות.


מגלגלת את הקוביות בדמיון.
מה הייתי שואלת אותן לו הייתי מעיזה להסיר את השליטה ולתת ליד הגורל לקבוע לי?
הנקודות נוקשות זו בזו.
לאן הייתי עשויה להגיע לו לא הייתי מפחדת?
לו הייתי מסוגלת לבחור עוד אופציות ולקבל את מרותן של הקוביות.
אולי צריך המון אומץ כדי לתת לקוביות להחליט בשבילי, לשלוט בי- "אלקובים"-אל הקוביה.
לאפשר גם דרכים אחרות.
צריך המון אומץ לאבד שליטה.
אני מגלגלת את הקוביות בחזרה לקופסה וסוגרת.

שמישהו יצלצל במקומי.
מרימה את היד ולוחצת על הפעמון.
האוטובוס עוצר.
תחנה ראשונה בצפון.
שבוע חדש.

לילו.

ויש בנמצא דרכים אחרות להסיר מעלינו את השליטה ולתיתה בידיי גורם אחר.
לכל אחד יש את האינטרפטציה שלו למה שהוא שומע ורואה ואת הקונוטציה הסובייקטיבית להקשרים מסביבתו הטבעית
מהי שלך?

"אדוני, אל-בועה כל יכול, עבד עד אני לך.
העירני-נא בוקר
בעין-ירוק שלך,
הפח רוח בחיי הנובלים
בנשמת פלסטיק שלך,
זלוף אל חללי השיממון של נשמתי
חומץ לבנבן שלך.

מאה ציפורים רעבות מפיצות את זרעי,
גלגלן למעוקבים והשתילני.

הבריות שפחדם יבוא בי רק
בובות מרקידות בובות המה,
צעצועים יצירי רוחי.

עת תצנח או תנצח, הו אדוני
החוטים ינתקו וחופשי אקום, אלך.

כדך אסיר התודה הנני, הו אדוני
מלאני."


איש הקוביה
(בשינויים קלים, ברמה)

לכל אחד יש את ימי החול שלו וגם את ימי הקדושה שלו.
אצלי כשחמישי בפתח מתחילה ההתרגשות, הכוונות הטובות וגם מזדחל לו חשש קטן פנימה לקראת המפגש.
במוצאי שבת חש כל פעם מחדש את הקריעה של חלקי הנשמות ממני.
כמה סימבולי הגשם שהתחיל לרדת עלי, לשטוף, מנקר זרזיפית את ראשי בזמן שאני מנסה לגנוב עוד קצת זמן בטיול איטי לפח הזבל הרחק מהבית הגדול והריק.
הפרפורים מבפנים והגעגוע מכרסמים זמן קצר לפני שהן נוסעות ממני.
זמן קצר לפני הפרידה הארוכה כל-כך.
אין נכון או לא נכון בחיים, אין פייר.
קשות עבורי הפרידות כל פעם מחדש, לא יכול לכבוש את העצב, זה לא משהו שנרכש ומחסן לגמרי.
כן למדתי לא להתחפר במרה, למדתי לא לתת לדכדוך להתעמר בי ולהשתלט עלי לאורך זמן, למדתי לשתות יותר מהר את הכמות הנדרשת, למדתי לעשות את הסוויץ' ולצאת או לברוח, להתקהל.
למדתי לסשן את עצמי ולהירגע.

השפיפות הזאת לוקחת אותי לנמיכות בין חלצי.
הכי רוצה לאבד שליטה ומתחיל להשקות את עצמי, לשחרר את עצמי כדי לא לתת מספיק זמן למחשבות לסדר עצמן במגירות התסכול.
רוצה להרגיש את הכאב מבחוץ, העברת השליטה ממני לאחר, איבוד חושים.
במקום הזה מרגיש איך המחשבות יוצאות במחול וכל אחת נכנסת למגירה שאינה שלה.
בלבול, אנדרלמוסיה שלמה של רגישות מחשבתית שאפילו במאמץ, לא פשוט לדעת על מה לשים את האצבע.
רק הריקנות הזאת ממלאה.

ואם אשאל את השאלה הבנאלית: ממתי למען השם סקס מרפא כאב? אני משוכנע ששלושת קוראי הנמנים על חברי הכלוב יצחקו לי בוודאי.
ככל הנראה זה קשר גורדי שהתעלומה בו היא לא איך יפתר אלא איך בכלל נקשר?

נכנס לקרא פוסטים שלא הכרתי בכלוב. כמעט תמיד נתקל במשהו חדש ומעניין. לפעמים זורק איזה משפט חיובי. לעולם לא מותח ביקורת, מכל מקום לא במצב בו אני שרוי כעת.
עכשיו כשאני לבד רוצה רק אותך פה.
רק אותך קרוב ממש, להתנחם ולחזור להיות שלם.
את אסופה של מילים נכונות בזמן ובמקום.
את הליטוף והחום שמרגיע ומסדר את המחשבות.
את המלכה הרכה שמזהה את החולשות ונותנת את התרופה המתאימה.
את הסופגת.
הנכונה תמיד.
לצידה ובעזרתה, לידכם ואיתכם מתכונן לעוף רחוק.

ימי הקדושה של סוף השבוע. שבוע שבוע. כל סוף שבוע שני. פעם ככה ופעם ככה.
תמיד מסתיים בפרידה.
ימי ראשון הינם ימי בשורה או ימי עייפות או תחילתה של שיגרה משחררת, מוכרת.
______________________
שאלתי את לילו מהם ארבעת הדברים שמסייעים במצב כזה
תשובתה: אהבה חיבוקים קירבה ואמונה
ואני חשבתי על סקס סמים אלכוהול ורוקנרול.

אה? מה?
רוח שטות
קוראת-מתפלסף-חוקרת-מכחיש-כואבת-נחמץ-מודאגת-מרגיע-נרדמת-מעודד-נמל בית-עוגן.
אוהבת-אוהב
וזה כל הסיפור
סיפורימפה של כיסופים וגעגוע-אחדות ופשטות.
חושב עליה ומתמלא

בימים כאלה מה שבא לי זה לירוק את עצמי החוצה מתוכי.
כמה שיותר רחוק ממני.
גם ביפן ובנועם הליכותיה לא הצלחתי ללמד את עצמי יריקה אמיתית מהי.
ידעתי אכזריות מהי לתורתו של הירוהיטו, לא תשחית את זרעך לשוא אבל את שכניך הסינים שחוט תשחית, הזדככות מטהרת.
לשמן את המילים לשמן את כלי הזין למרק ולירוק.
איסורים אורטודוקסים מיגבלות לגעת הגבלות לדעת, לטעום מעץ פרי הדעת.
יש משהו מאד טוב בשיפשוף הרע הזה, הטעם האסור של הפליטה.
רוצה לטעום מזה ומזה.
בייחוד כשהדם סוער רוצה לפרוק עול ולהתפרץ בדרכי היחידה.
זה רע, זה טוב.
עוד.