גם וגם

ברמה אוהב לבדוק גבולות ולשחק.
אני חובבת התנסויות ומשחקים אבל רק כאלו שתלויים בי או בנו בלבד.
שונאת להפעיל אנשים אחרים להנאתנו. מוכנה לעשות שמניות ופלקפלקים באויר בעצמי, אבל לא לבקש ממישהו שיבצע כי ככה ברמה ביקש.

בצהרי היום הגיע מכתב לתיבתי וזו לשונו במדויק-

שלום לילו
מה שלומך יקירה שלי
מתגעגע
חשבתי על שיחתנו המעמיקה וניסיתי למצוא עונש הולם על שבריר חוסר האמון שהיה בה.
עונש גםוגם - גם מלמד אותך, מחזק אמון ומחשל וגם מהנה עבורי, אדונך.
המשימות לזמן הקרוב יגעו בהתייחסותך לבקש עזרה, תמיכה, היכולת להפעיל אנשים, על אמון, המסוגלות להעזר בידי אנשים אחרים חסרי אינטרס מבלי שיבקשו תמורה .
היום יום ראשון, יש לנו זמן להשתעשע איתך עד יום שלישי כולל.
עלייך להפעיל את מנגנון השעה העגולה עד שתמאי את הדרך.
(או לחילופין עלייך למצוא, סוף סוף, מישהי שיפחה כמוך שתשלח לי הודעה, מייל, מסר.
המסר יכיל מידע איך היא מתכוננת לענג אותי, לגרום לי לחייך בנוכחותך הבלעדית.
את יכולה להשתמש במייל זה אותו אני שולח לך כדי להראות את רצינותי ומצוקתך בעניין ובכדי לשכנע)
פרס מתגמל/ עונש הולם ינתנו בהתאם לביצוע
אדונך האחד והיחיד – ברמה.

אררררררררר......... אני ממהרת להשיב.
אתה יודע שאני לא מפעילה אנשים אחרים. אתה יודע שאני מוכנה להתחייב לכל כל עוד זה תלוי רק בי ולא לצפות שאחרים יעשו עבורי.
ככה אני עובדת.
ככה אני פועלת.
ככה אני חושבת.
כזו אני.
אני מתחננת בפניו למשימה חלופית שלא תגרום לי להתפתל בפניכן נשים יקרות, ולבנות על רצונכן הטוב לבוא לעזרי.
"אתה לא מבין את חוקי המשחק" אני מטיחה בו. "מילוי משימה כזו עשוי להיות או שטחי וסתמי במיוחד או בעייתי ומבלבל" אני מנסה לשכנע.
"שוב את מנסה לשלוט מלמטה" הוא מתרעם עלי. עשי כדברי או קחי את הנייר הזה ודחפי אותו...
"לתחת"? אני משלימה בתקוה מחוייכת, נכונה למלא את ההוראה כלשונה, מושפלת פחות מנייר הנתחב באחורי מאשר מהצורך לפנות לשיתוף פעולה.
ברמה מאוכזב מהמקח ואני מרגישה את זה.
מייד מרגישה את המחנק הזה שעולה לי בגרון.
את גרימת האכזבה.
בחרתי בדרך המוכרת:

כבר עם קבלת הסימוס אני מרגישה את הדגדגן מתעורר בשמחה, מאבדת מייד ריכוז, מתבוננת בשעון. מקפידה לעמוד בזמנים.
שבע דקות לפני שלוש ואני פונה אלייך לקבל אישור יציאה לשירותים.
יוצאת,
פותחת את המכנסיים ומשלשלת את התחתונים כלפי מטה.
לא קשה להריח את ריח החרמון שמציף מייד.
אני נבוכה נורא, הדלת של משרד עורכת הדין פתוחה בדיוק מול השירותים. המולת ילדים משחקים בתור במרפאה.
מקווה שאצליח להתרכז.
אני מתיישבת על השירותים
מלקקת שתי אצבעות
ומחדירה פנימה.
הן גולשות לתוך הרטיבות,
הכוס מתהדק עליהן.
מתחילה לזיין את עצמי,
מפחדת מהזמן שזה לוקח מהתחושה הזו שאני כמעט חשופה בפני הילדים בחוץ ובפני שכנתי לעבודה.
אני נעמדת ורוכנת אל הכיור,
לחוצה,
אך מחורמנת,
מנסה לשחק לעצמי קצת בפטמות (כמה שזה הרבה יותר שווה כשאתה עושה את זה).
מתכופפת,
מפחדת שהילדים יראו אותי מבעד לחלון.
מתיישבת שוב על השירותים,
מרגישה את הפעימות של הכוס על האצבעות שלי,
מזיינת
זולגת.
הנשימה נהיית כבדה ומהירה.
מתפללת שהשכנה מהמשרד הצמוד לא שומעת.
עוצרת,
כולי זולגת.
מוציאה אצבעות
מסניפה את הריח.
מלקקת,
שוטפת ידיים.
יוצאת.
מקרבת שוב אצבעות בהיסח הדעת אל האף כדי להריח.
היא מולי בחליפתה הצמודה והחצאית הקצרה, בקצה השני של המסדרון. האם נידמה לי או שהיא מחייכת?
מסדירה נשימה.

(ועם זאת - אני מחליטה להתגבר ולפנות לרחמיכן שפחות טובות ורחומות, או פשוט חברות טובות
או נשים שליבן במקומו מונח או... מישהי (וכל המרבה הרי זה משובח)
אנא מכן יקרות שלי,
שיתוף פעולה סמלי, בהחלט יחקק בליבי לנצח.)

לילו.