גם וגם

אני נפלטת מקרבי האוטובוס העמוס לעייפה, אל רחוב ירושלמי צונן של חמישי בערב. לגופי חולצה דקיקה וחצאית. כשיצאתי מהבית השמש עוד עמדה במרכז השמים.
על כתפי תלוי ברישול תיק כבד, רצועתו חותכת בי.
כ"כ קר לי כאן. מרגישה את הפטמות דוקרות בבד הדק.
מצפה לך שתאסוף אותי, תחפון אותי אליך, תפשיר אותי מהרוח הצוננת, משרירי התפוסים לאחר שעות בדרכים.
עומדת כך, במרכז כיכר ירושלמית,
שעת דמדומים.
נרעדת מקור ומציפייה.

עוד לפני כן בשיחות של לקראת מפגש אתה נוטע בי זרעים ראשונים של התרגשות וציפייה. של בדיקת גבולות. של טישטוש בין דמיון למציאות, בין פנטזיה למימוש. ואני שכ"כ פתוחה בפנטזיה, מקימה מחסומים וגדרות כדי לא לאבד דעתי. ואני יודעת במסתרי לבי שאני זקוקה לזה שתיקח אותי לשם, שתוביל אותי בבטחה. שתכיר בפחדי ותיתן להם משקל (ואתה כ"כ קשוב ומכיר),
אבל שתעז להוליך אותי בסמטאות חשוכות, שתחליט עבורי.
זקוקה להרגיש קטנה לפעמים,
מוגנת.

עוד בבית, בטרם יציאה, נתת לי משימה להחליף תמונה בפרופיל, והתמונה הזו, החשופה שלי, אינה נותנת לי מנוח, מגרה ומרגשת אותי, אבל גם מפחידה. מה אם מישהו יזהה אותי בכפר הקטן שלי? ידע שזו אני, "ילדת התום", מאחורי המלים.
ובלילה אני חולמת חלום מיוזע על חשיפה מופרזת, ועוד חלום והלב דופק ואני יודעת שרוצה שיראו ורוצה שלא.
ונשברת ומחליפה תמונה.
ואני יודעת שהמחשבה עלי שם, חשופה בפני כל מגרה אותי, מגרה כמו לחשוף את הגוף בסשן,
מפתה כמו לחשוף את הנפש.

אני לא יודעת לזהות סוגי מכוניות. את שלך למדתי להכיר לפי המספר והצבע ואני מזהה את הרכב גולש לכיווני במורד הרחוב. אני מרגישה את החום שמתפשט מהלב בתוך גוף קפוא. מתגעגעת כ"כ, מכורה למגע, לחבוק, לנוכחות שלך לידי, לקול החם והעמוק הזה שמרגיש לי בית.

צונחת לתוך הרכב, מנשקת אותך, מחבקת, צוחקת, נרעדת.
"קר לך"? אתה שואל בפליאה, והעיניים שלך צוחקות אלי. "עוד בכלל לא קר כאן".
קרררר.... אני מתחפרת בך ואתה משחיל יד חמה אל ירכי, מתחת לחצאית.
קרררררר...
אני מתחככת בך, מתפשקת אליך, סופגת חום של גוף ונפש.

אני שלך