גם וגם

לא פעם הזכרתי את העובדה הסובייקטיבית שיש פה אנשים מיוחדים.
טוב נו, זה ברור, זה מאד יחודי להשתוקק לחטוף מכות ועוד,
או לחילופין להרביץ מבלי לחשוש שהעין הכחולה בעקבותיך.
מיוחדים, אבל גם טובים, מעניינים, אינטליגנטים וכיו"ב...
יענו חברי קהילה יקרים, תהיו מבסוטים.
ולמה אני חותר?
שלקחתי את הלב הגדול צעד קדימה והתחלתי להאמין שיש פיות ופיונים בעולם.
זה שקוף, נהיר ממש.
הרי לא סביר שאראה התנהלות מפלצתית לנגד עיני פעם אחר פעם
פוגעת ברשעותה, מחרבת פאר, דורסנית בקטנותה
ואקבל על עצמי שבאגדת חיי יש רק מפלצות.
"אם יש מפלצת אמיתית, אז בטח ובטח יש פיות" חשבתי לעצמי.

אז יצאתי לחפש אחת
ומצאתי אחת.
אחת שנולדה מתוך קסם אגדתי
אדמונית שצמחה מתוך תלם חרוש בשדות שיבולי השועל.
ואותה רציתי לפגוש הלילה
להתערטל ולהתכרבל
ולבדוק האם האדום אדום הזה עשוי להתפשט במרחב חלקיה החלקים והלבנבנים.
ובהחלטה של רגע...פוף...
צעדי המפלצת גברו, כנפי הפיה רפרפו, המפגש הוחמץ והלילה תם.

טעם של החמצה!
איזה טעם יש להחמצה?
אונומטופאית תזדעק החמיצות מתוכה
לי מרגיש שיש בה טעם מר-שרוף.
זה בטוח בגלל שברוב המקרים בהם החמצתי משהו ממשי שהיה מונח בכף ידי
המרתי אותו בבקבוקי טובורג ובסיגריות.
לערבוב המיוחד הזה עם החביטה העצמית הזאת יש טעם שרוף צורב שמזכיר בולמוסי מדורה לוהטים.
אז אמשיך להילחם במפלצות שצובטות את ליבי
ואמשיך לתת את ידי השלוחה לאחוז בפיה הקסומה שתרפא אותו ותפיח בו דם חיים
ואמשיך לטעות בבחירתי להכעיס ולכעוס על דרכי.
ואמשיך להוציא תפוחי אדמה לוהטים בידיים חשופות
ואתענג על כל הטעמים הקיימים בי
לטוב ולרע.
barma