שאלתי: מתי?
ענתה: באותה שעה ובאותו מקום.
הגיעה לבושה במכנסי טייץ צמודים שחורים מתרחבים בסופם עם שסע עמוק.
מבליטים את חולשתי. כן כן, ישבן גדול עסיסי בקצה רגליים ארוכות.
ללא שהיה מיותרת מתחילה לפזר פקודות, לנבוח אותן בקצב.
תרים ידיים, תוריד, פיסוק גדול יותר, רד על ארבע, קום, קרב אלי מהר.
אני מתחיל להזיע, דופק מואץ.
היא מבחינה בכך וחיוכה מתרחב, מגבירה את הקצב.
מגיעה לסיפוקה רק כאשר היא קורעת אותי טוטאלית.
אני על הסף, על הסף לבקש חנינה או לפחות הפסקה קצרה,
ויודע שאיתה אין מצב, אף לא שמץ של סיכוי.
כבר לא כל כך מצליח לעקוב אחר ההוראות, מאבד ריכוז
מרגיש שזה קשה, כל הגוף כבר דואב,
משתדל להיענות לדרישותיה המתגברות
"תרים רגליים יותר גבוה, יותר גבוה, כן כן חזק",
ואני מבצע, מרצה.
אההההההה
אין אויר
קורעת אותי זאתי
מפרקת את גופי לגורמים
מאמנת האירובי.
זהו
נגמר
ס י ג ר י ה מ ה ר.
barma
לפני 15 שנים. 14 בינואר 2009 בשעה 20:06
