לכתוב לך,
נסיך הגאות והשפל, (באמת הולם:-)
לכתוב לך משהו באמצע היום, פשוט כי ככה.
לעצור מחשבות, צבעים, ציורים ונסיונות יצירה ולהתמסר אליך- אלינו.
לכתוב לך סיפור,
פנטזיה,
להעצים את המקום הזה שנוצר בנו
ושכח
ללבות אותו.
לכתוב לך,
לכתוב לך מחשבות,
לכתוב לך אהבה.
לכתוב
כי כ"כ הרבה זמן נמנעתי.
וכשעמדתי שם נוטפת בפתח הבניין ההוא,
והגשם זולג לי על השיער ועל הפנים, מחליק על המעיל והרוח מתערבלת בשיער.
עמדתי וחיכיתי להפוגה כדי לפלס לי שוב דרך באגמים שנוצרו, להתקדם אל היעד.
עמדתי כך ובהיתי בזר שעמד מולי, בפתח בניין אחר, מרחק פסיעות ממני. גם הוא מחכה להפוגה.
מצית סגריה ואני מתבוננת בענני העשן העולים ממנה, מתמזגים בקור.
ואני חושבת עליך, על התנועה הזו המוכרת לי של ההצתה. על הסיגריה הנעוצה בין שפתיך, על הריח שלך. ולרגע אני מדמה שהוא אתה, עומד כך מולי, נהר מים גועשים מפריד בינינו והייתי צולחת אותו ללא לבטים\ לו היית אתה.
מתגעגעת.
זקוקה לחיבוק.
יושבת עטופה במעיל מול המחשב , בין ערימות הציורים והצבעים והדפים. ערבוביה שיצאה משליטתי.
אולי כמו דברים נוספים שהפסקתי לשלוט בהם.
הידיים אדומות מהקור, רטובות מהגשם, השיער נוטף ואני מנסה לנגב את הפנים הרטובים בשרוול הספוג. נזהרת על הציורים, על כתמי צבעי המים שלא יתקלו בהם טיפות סוררות מהשיער וישנו את כתמי הצבע שהנחתי על הדף.
ומתוך הגיגים עלי מפשילה חצאית כפי שתארת באזני, אני מתחילה לפנטז עד איפה הייתי מסכימה ללכת.
עד איפה הייתי מאפשרת שתיקח אותי.
עומדת על 4, חצאית מופשלת אל על. חושפת ישבן עגול ולבנבן, מצפה, רועדת מקור ומהתרגשות.
"עם מי תזדייני"? שאלת.
"אתך"! השבתי.
ואמרת לי- "אתי ועם מי שאבחר עבורך"
ואני מחזירה את הדמיונות אלייך
ויודעת שבעצם היית רוצה לעמוד שם במקומי,
שאעשה לך, שאוביל אותך ואביא אותך למקומות אחרים.
כי אתה זקוק לו עכשיו,
ואני פחות.
ואתה שואל צפי לשנה המתגלגלת אלינו
ואני לא יודעת לענות.
חושבת שנדע למצוא את המקומות האלה בנו שוב,
ואולי אחרים.
חושבת שבעיקר נדע להיות אחד לשני,
אחד עבור השני.
להתמסר,
ליצור גוף משותף
בנוי מפריטים שהם אנחנו,
מלוכדים ורגישים
ומרגישים.
נהייתי ונילית.
באמת נהייתי ונילית? סאבית שולטת בדימוס. פרישה מוקדמת
ואולי רק הפוגה
כמו הגשם.
ונילית לרגע
וכשתהיה סיבה אחזור.
כי כשתהיה סיבה ניצור לנו את המקום הזה, ואולי מקום אחר, כי למדנו לזרום כמו פלגי המים האלה ששוטפים את המדרכות.
כי למדנו לדעת שאנחנו משתנים.
כי למדנו לנסות לא להבהל מכותרות- "רכיכה ונילית שזקוקה לחיבוק".
ופתאום אני חושבת שאולי תמיד אני נהיית ונילית חורף שכזו, כי קר שם בחוץ וזקוקה לעיטופים וכירבולים חמימים, רכים ואוהבים.
"ג'ינג'ה" אתה קורא לי כשאני מדליקה מולך את המסנג'ר "ג'ינג'ה שלי" ואני מתבוננת בדמות שלך שמחייכת אלי מהמסך. מלטפת בעיני את פניך, את שפתיך, את הראש המגולח המבהיק.
מתבוננת בדמות שלי, הניבטת מהחלון הקטן שלצדך, סתורת תלתלים בהירים, מחוייכת, קורנת אליך, זקוקה לך. ולו רק חיוך היה יכול להתמזג בחיוך, שפתיים בשפתיים, גוף בגוף.
מתגעגעת. מחשבה חולפת בי- היינו מצליחים לצאת מהמבוך הזה של הוניל, אם מי מאתנו היה לוקח את השוט ואת המושכות ומחליט ליצור את המקום הזה שוב, היינו מוצאים את הסיבה. אבל במקום זה אני מנסה לשכנע אותך בחיוך תם שבעצם תמיד הייתי רכיכה ונילית, שיש לי מזל שאתה אוהב אותי גם רכיכה. יש לי מזל.
רכיכה של חום ואהבה וחיבוקים.
כי קר בחוץ ורגיש לי בפנים.
לילו
לפני 15 שנים. 15 בינואר 2009 בשעה 12:02
