גם וגם

01:50
לא הרבה אנשים יכולים להתקשר אלי בשעות האלה ככה סתם, ולא כדי לבשר לי על אסון.
"חלמתי חלום", פתח את דבריו בצורה אופיינית וללא הקדמות מיותרות.
"אתה עסוק או שאפשר לעבור לאיזו כוסית קטנה?" המשיך באותה נשימה
- בוא - . עניתי לו.

עצרתי את שיטוטי הסתמיים באתרי הפורנו והרהרתי לעצמי מה מקשר בינינו באופן סימביוטי כל-כך.
שנה. שנה שלא שמעתי מחנן.
אחד הטיפוסים הכי צבעוניים שהכרתי בעל השם הכי אפור שקיים.
חנן מבוגר ממני ב 9 שנים. את פאר שנותיו הוא העביר במעברות לעולים יוצאי מרוקו על-יד עתלית.
הוא גם האחרון שיצא ממנה, אבל את המעברה אף אחד לא הצליח להוציא ממנו.
חונ'י, כך קראו לו שם, עם ח' גרונית וחניה על הנ'. לפעמים נדמה שדווקא חנן הוא שם החיבה שאני המצאתי לו כתוצאה מחיבת יתר.
"לאן יש לי ללכת?" שאל "המקום היחידי שבו לא אסתבך יהיה כאן. פה תמיד יש את עינו הפקוחה של אבא וידה המשגת של משפחת אסור."

אהבה יחידה הייתה לו, אותה אהב כמו את המעברות, כמו את חייו. באובססיביות כמעט איבד את חייו למענה. את הכלא הכיר לאחר שהואשם בחבלות פיזיות קשות בנסיבות מחמירות. התסכול לאהוב ולזיין את אותה יחידה הביאו אותו לסף האימפוטנציה. בכל ניסיון נוסף לקיים עימה יחסי מין הלכו וגברו מכותיו בה ויחד איתן הסימנים והחבורות העמוקות. האהבה עיוורת והוא לא ראה אותה שותתת דם, מנסה לעצור את שטף אגרופיו. ככל שהפליא בה את מכותיו כך עמד לו יותר וככל שעמד לו יותר הוא ראה אותה פחות.
אהבת חייו התפרקה ללא איחוי והוא מצא עצמו בתא מסריח הרחק מהמעברה.

המוטיב החוזר בחלום של חנן היה העיוורון. "הייתי מתעורר מת להשתין והירח המלא העיר את כל האוהל ומחוצה לו." כך ברגע של קירבה נוסטאלגית סיפר לי. "הדלי היה מלא והייתי חייב לקחת אותו לאזור הריקון, דרומית לפחונים שמאחורי האוהל. מתאפק לא להשתין, מתאפק בזהירות שלא ישפך הדלי המצחין. יחף, הייתי צועד אל תוך הלילה המואר ובתוך הבוץ הסמיך אל מחוץ תחומי המעברה. יכולתי למצוא את המקום בעיניים עצומות ולהיעזר רק בחוש הריח כדי לאתר את ביב השופכין של המחנה. קיצורי דרך היו מסתיימים תמיד במכות. כשהייתי מרוקן את הדלי מחוץ למחנה הייתי שולף את הזין בזריזות בכדי להשתין שמה וכאילו מישהו הוריד את מתג החשמל. כל מה שסביבי הוחשך. רק אני עם הזין ביד משתין וצועק תדליקו את האור אני לא רואה כלום. לא מוצא את דרכי חזרה לאוהל, מגשש אחר הדלי וצועק. רק יד מטלטלת הצליחה להדליק עבורי את האור להחזיר לי את הראיה כדי לדעת ששוב אני עם הזין ביד, במיטה, חולם."

בכלא הכיר מספר ברנשים מפוקפקים. חלקם המועט הצליחו לגעת בו, לפתוח אותו, חלקם גרמו לו להיאטם חזרה להסתגר בתוך גופו המעוקל והכבד.
והיה את ג'אקו שראה אותו באמת. ג'אקו שחיבק אותו וחיבר אותו לנשמה. ג'אקו שהצליח להעמיד לו את הזין ולאפשר לו לראות את הפלא במו עיניו. ג'אקו שהבטיח לו לקחת אותו רחוק.
הבטיח וקיים.
ג'אקו הספן לקח את חנן תחת חסותו. שמר עליו שלא ישתגע מדי בין כותלי בית הכלא. לכשישתחרר ילמד אותו את רזי החיים על פני הים בהפלגות ארוכות, רחוק מהסתבכויות האורבות בכל פינה.
ההפלגה למקסיקו הייתה ההפלגה האחרונה שלהם יחד.
התקופה היחידה שבה קיבלתי ממנו טלפונים בשעות סבירות של היום בשנתיים בהן שהה באיי מריה מדרה סמוך למקסיקו.
עם הגיעו לאיי מריה, חש חנן שאולי המעברה אינה המקום האולטימטיבי להמשך חייו. הראשונה שהצליחה להסביר לו את התובנה הזאת הייתה מריה, בת המקום.
בפעם הראשונה הרגיש אחיזת יד עקשנית בביציו ולחץ שאינו מרפה בזמן שניסה ללטף את עכוזה המהפנט. את זקפתו המפתיעה וזעקת הכאב שנפלטה מפיו הוא פרש כאהבה.
אהבה שכזאת, העניקה לחנן ביטחון כמותו לא חש מעולם.
כעבור מספר חודשי עגינה כואבת התברר שאחות מריה, ריחואלה האילמת מתפתחת מהר מדי ומעבר לציפיות. ריחואלה הצעירה והיפה לא תיכננה את שקרה באותו הערב אך קולות מחאה לא נשמעו מצידה וגם לא ריסוק איברים, כך שחנן הסיק שהכל כשורה עת רכן עליה במלוא כובד משקלו, מפנטז איך מריה מועכת בחוזקה את אשכיו.
ג'אקו המשיך את מסעו בלעדיו.
בהזדמנות הראשונה לאחר הולדת הואחינאנטלה נטש את המקום וברח חזרה לפרדס חנה.

02:15
מזגתי כוסית ראשונה. וויסקי בינוני ושורף JPS בלי קרח.
"חלמתי חלום" אמר, אני מהנהן ומשיק איתו כוסית.
ידעתי שהכיר מישהי אותה הוא רוצה לזיין זה מספר ימים אבל מתאפק. מתאפק לפגוש אותי בכדי לספר לי את חלומו, חושש שלא תצלח לו דרכו לתוכה, חושש שיפרק אותה תוך כדי תנועה.
כוסית של שתיקה ועוד כוסית. חנן משעין את ראשו בין ידיו המשולבות, מסקל רגליו ומודד לאט את מילותיו. "בדרך חזרה מהביקור השבועי אצל אבא בבית האבות עצרתי בחנות משקפיים. חנות מודרנית הומה אדם. התיישבתי בקצה החנות על דרגש עץ. מוזר היה לי שבחנות משקפיים יש דרגשי עץ נמוכים בסמוך לקיר המשקפיים העמוס לעייפה, אבל הרגשתי צורך להיות נמוך ולהעלם ולכן ישבתי. מולי עמדה מוכרת צעירה בעלת שיער שחור אסוף ומשקפי שמש כהים. חנוטה במקומה.
הצבעתי על משקפיים כהים מספיק עבורי וביקשתי ממנה למדוד אותם. באי נחת מוצהר הגישה לי אותם. לא היו לטעמי, לא מסתירות מספיק ובהירות מדי. שוב הצבעתי על זוג משקפיים נוסף ובהתנשפות קולנית ועווית פנים הישירה מבט אלי ואמרה לי "אתה נאחס, אני לא מוכרת לך". איימתי שאתלונן אצל בעלת החנות והיא בשלה - למה אתה צריך בכלל משקפיים? גם ככה את עיוור. יצאתי החוצה והשמש ממקדת את כל כוחה, מסנוורת את עיני ואני מצמצם את עפעפי בכל כוחי, מתעורר עם דפיקות חזקות ברקות. הראש מאיים להתפוצץ. כוס אמק ישר חשבתי עליך."

04:05
מהרהר לעצמי על חנן ועלי, על העיוורון שלו ופתרונו, על כל המטופלים שלי שנמצאים בתהליך של שנים ועל הפחדים שלי.
רק ידי המטלטלת, בדיוק כמו אז לפני שנים במעברה, מצליחה להדליק עבורו את האור ולהחזיר לי את הנשימה.
לאחר שהלך מזגתי לי כוסית וויסקי JPS נוספת, כזאת שמנקה את כל השומן השחור שניקווה במורד הגרון וחשבתי איך אני מצליח להדליק קרן אור דרך עינו של חנן, קרן שעוברת בכל גופו עד הזין הפרטי והרופס שלו ואיך הגיחה הקטנה שלו אלי מגרדת מעלי קליפה אחת נוספת משכבת הפחדים שלי.