היינו שם שניים, בבגדי שאנטי מעוצבים, מתמזגים באוירה שעל הבר.
בסלון בדס"מי חייכני. נעים לגלות חיוכים סקרניים מעבר לדלפק ואנשים שמתפרקים בצחוק ובכאב, בריקוד מושחת ובחיבה יתרה.
ואחד, שככל שאני צופה בו יותר אני מעריך יותר. את השילוב בין הרכות והחמלה לבין המקצועיות והקשיחות.
הרבה יחד המתאפיין ביצירתיות ובכאב.
נוגע, פורט ובעל הקשבה עמוקה למתרחש מולו. מבדיל בין קודש לחול.
ואותה אחת שלו, נתונה ומתמסרת בוטחת בצעדיו הבטוחים, שעברה מעמידת פלמינגו לעמידת דומם ללא ניע ואיפשרה לי להיקרא תיגר למשחק הקוביות מול חייכנית ויטאלית. קורא לגומלין.
לאור הנסיבות הסביבתיות לילו שאלה אם הייתי מרוכז במשחק במאת האחוזים? שאלה שאלתית שעבור השואלת התשובה היא כן ועבור המפסיד התשובה היא לא.
והיה בחדרון גם סשן הצלפות שהכאיב לגם, וגם לי.
ואחת דיווה. מושכת בחוטים, ממונה על האווירה המשמחת, מאגדת ומחברת במרץ ובאהבה.
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2009 בשעה 13:33
