הטונים עולים משני צדי השפופרת.
הוא מרוקאי אני ג'ינג'ית ושנינו בקריזה.
שנינו גם פולנים אז אנחנו נורא נעלבים כמובן (הוא גם בדם ואני בעלבונות).
השפופרת קרובה להטרק.
"שיהיה לך יום טוב" אני מסננת בקול צרוב מעלבון וסוגרת.
"לילו, לכי תענישי את עצמך! אטבים לפטמות כדי להחזיר אותך למקומך במידי, עד שתביני שאין מקום להתנהגות הזו. מורשה להסיר רק כשאת מצטערת" הסימוס לא מאחר לבוא.
ארררררר.... אני מרגישה שהאזניים מתלהטות לי מרוב זעם.
זה ריב בינינו. ביני ובינך. לילו וברמה לא קשורים לסיפור כרגע, אני רוצה לצעוק, למרוד, להאחז בפגיעה.
לוקחת נשימה עמוקה ומחליטה לבצע למרות הזעם והרצון לזרוק את הכל ולמרוד.
מבינה שגם ממנו נדרשו כוחות להניח את העלבון בצד כדי לקרוא אותנו לסדר.
"מה מנצח? כאב או כבוד?" אני מסמסת לו.
הרי עד שארגיש שאני מצטערת בודאי יהיה לי נמק ואני סופרת את הדקות הארוכות שחולפות,
מרגישה איך הריב השטותי הזה מתנקז כולו לתוך הפטמות הזקורות והדואבות ומתפוגג משם החוצה.
"לך תשים גם" אני מציעה לו בחיוך, מורידה להנחתה. "זה עוזר".
די!
אני מחליטה כשחיצי הכאב מאיימים על נשירת האיבר החשוב הזה.
"מצטערת שכעסתי" אני מסמסת סוג של התנצלות מגומגמת.
מבקשת להסיר.
אני נכנעת.
"רשאית" הוא מסמס ובודאי מחייך חיוך קטן של ניצחון.
לפני 15 שנים. 11 בנובמבר 2009 בשעה 7:15
