world in my eyes

זה מוזר איך אנשים חילוניים מתחברים עם אלוהים כשהם על הקצה.....כשהם עולים על כדור במסיבת טבע וחווים זריחה באמצע המדבר - הם נזכרים באלוהים.......כשהם נוסעים לטיול בארץ אקזוטית ופתאום עומדים מול נוף גאוני,עוצר נשימה - הם נזכרים באלוהים........כשמשהו נורא קורה, משהו מזעזע וכואב מעבר לכל הגיון - הם נזכרים באלוהים
אני נזכרתי אתמול באלוהים. ביקרתי חבר יקר במחלקה האונקולוגית. הוא עובר כימו מטורף בעקבות סרטן אשכים, בחור צעיר, מבריק, מלא שמחת חיים, וחולה....כל-כל חולה. האמת שלא ביקרתי אותו עד עכשיו כי תירצתי לעצמי אלף תירוצים שהוא בטח עמוס מבקרים ואין לו חשק לראות אף אחד - אבל האמת היא שלא יכולתי להיכנס לשם.....לא יכולתי לשבת שם ולחוש את המוות סביבי.
בכל זאת הגעתי, היה יותר חשוב לי לחזק אותך מאשר לדאוג לבריאותי הנפשית וזה המינימום שהייתי חייבת לך אחרי כל הפעמים שבאת להציל אותי בחודשים האחרונים תוך כדי החרא שאתה עובר. הגעתי לשם וראיתי אותך יושב.......יותר נכון הצביעו לי עלייך כי לרגע לא זיהיתי אותך, כאילו הצל שלך יושב שם, איזו ישות דומה לך אבל ריקה מתוכן. הבנתי מיד למה התכוונת כשאמרת לי "אני מרגיש חלול", בהתחלה לא הצלחתי לדמיין את המשמעות של זה, אבל מבט אחד בך הבהיר לי ויזואלית את אשר התכוונת.
יושבת ומדברת איתך ואתה כאילו מסתתר, כאילו מושפל מהמצב שבו אתה נמצא, כאילו היה בך אשם בכל מה שקרה, אתה שונא איך שאתה נראה ושונא איך שאתה מרגיש, מתקשה לחייך ואפילו להיות קשוב למה שנאמר, אתה מתנתק ומתחבר. הבדיחות וחוכמת החיים שתמיד נשפכה ממך הפכו להסברים על סוגי התרופות, תופעות הלוואי, כמות השקיות...כמות טיפות הרעל המוזרמות לגופך כל דקה........כל כך רציתי לצרוח לך:
]]"איך אתה לא משתגע כאן!? איך אתה מחזיק מעמד בדכאון הזה?!"[/size][/color]
אבל היה אסור לי.....הכללים מורים בפירוש שיש לעודד חולי סרטן ולתת להם תקווה, לחייך אליהם חיוכים מזוייפים, לנסות ולספר דברים מצחיקים גם אם אין, ולא להזכיר שום דבר שלילי מהחיים שלך - כי הרי איך אפשר להשוות את זה למה שהוא עובר?
אבל אני, כמו תמיד, שונאת כללים ומעדיפה אמת גם כשהיא כואבת - התישבתי לידך, ליטפתי לך את הכתף ואמרתי: "אני מבינה עכשיו למה התכוונת כשאמרת חלול, זה מטורף!, זו בדיחה מחורבנת של אלוהים כשמתחשק לו להיות בן-זונה. אני לא מבינה איך שומרים כאן על שפיות". נשמתי עמוק מרוצה מהדרך שבה אמרתי את האמת אבל עידנתי את הצעקה. ואתה, מסכן שלי, הסתכלת לתוך עיניי, חייכת חיוך אמיתי ופתוח ואמרת: "אין עלייך".
יצאתי מבית החולים ופרצתי בבכי, מוצפת בעצב, בחמלה, בכאב אבל בעיקר בזעם - אתה חתיכת בן-זונה- סיננתי, מביטה אל השמיים......