אז מה היה לנו בינתים...

אז מעבר לדברים הברורים מאליהם כמו כנות, אמת, רגישות, סבלנות...

מה אני מצפה מעצמי כנשלטת?
אני מצפה מעצמי להיות קשובה לאדוני, לר?צות אותו, להשתדל למענו, להפתיע אותו, לספק אותו. להנעים לו במגעי, בחברתי, בהיותי שלו, בהיותי אני. לתת אמון. להרגיש. לדעת. להיות מוכנה לתת את הכל, לתת כל דבר.

מה אני מצפה מאדון שלי?
שיהיה קשוב לי, שיקשיב ויתחשב. שיוקיר אותי. שירצה בי. שיספק אותי, שיסתפק בי. שיזכה בי, באמון שלי, בהתמסרות שלי, בגוף שלי, בראש שלי, ברגש שלי. שידע להחזיק אותי קרוב, לאמץ אותי אליו, להיות איתן, לנזוף בי כאשר ורק כאשר צריך, שיהיה מוכן להפוך עולמות בשבילי אם אזדקק. שיוכל להרגיש אותי.

חמודון פרוותי לבנבן. מחוויר בקלות אך בעל חוש הומור בריא.
הכל נעים ונהדר...

ואני אומרת לעצמי כמה שנהדר הטיפוס הזה, וכמה שטוב יכול להיות איתו...
כשאני צריכה לאמר לעצמי זה סימן. כל הטוב הזה לא מדגדג לי -שם-... אותו 'שם' בלתי מוגדר. מעין הבלתי מושג של א.ס. גרין. מעין הדולפין הלבן באגדות הימאים הפורטוגלים.
איני מחפשת מאהב. אלא את אותו דולפין לבן.
מישהוא להיות לצדו באופן מוחלט משהוא.
יותר ויותר אני מבינה שאני 'סאבית' לכבדים.
נכון שאני מתחילה, בלתי מנוסה, בעלת סף כאב נמוך... כנראה של'כבדים' בכלל לא יהיה מעניין לשחק איתי. אבל אני צריכה חיבור מיידי, אגרסיבי, מלא, דורשני... לא מעניין לי כל כך 'לשחק'. ז"א- זה מאד נחמד, אבל לא מה שאני מחפשת. אם מחפשת. בכלל.

אז בעצם הוא בכלל לא מכאן. ובעצם גם אין לו שום מושג (או שהוא סתם מכחיש.). ובעצם אני מכירה אותו די מזמן, חבר של חבר... והוא בכלל ילד ביישן ומופנם, כמעט בתול ניתן לאמר...

אבל כשהוא מדבר אליי -ככה-.... מררר... אז -אז בדיוק- מדגדג לי באידיאל.
הוא לא בדיוק מבין את זה (אוי, איך שהוא אומר "תתפשטי"), זה גם לא במיוחד מושך אותו (איך שהייתי מוכנה לוותר על הכל כשהוא אומר בטון הזה שלו "אני לא שואל אותך"). ובעיקר לא בזה הוא מעוניין...
ואם כבר אז גם הוא בלתי מושג.

ובחיי, למרות כמה שנעים איתו לעתים, אני לא אשלה אף אחד,- אן שום סיכוי שבעולם שאני הולכת לאלף לי דום עכשיו...

איף. לא אמרתי כבר שאני לא יודעת מה אני רוצה?

הכל נכון. בחור גדול ומרשים. מחובר למציאות מצידה הטוב ביותר. מעשי ובטוח, עם זאת גם משתדל ואיכפתניק. קשוח וחמוד.
אבל למה,
למרות כמה שהצליח לחרמן אותי (חוכמה באמת, אני תמיד חרמנית),
למה,
פשוט לא מעניין לי...?
ההרגשה הזאת של 'טוב, בסדר, אז אני אתן לך קצת ממה שמתחשק לך לשמוע...' פשוט הורסת הכל. די בטוחה שגם מהצד השני קורה משהוא דומה.
איף. מה אני רוצה?
זה אפילו לא שהוא השתדל יותר מדי,
פשוט לא היה שם שום דבר "אמיתי", (וכמה מתבקש לאמר- "לא נתת לזה הזדמנות...")
אם כי הכל היה נחמד ביותר,
וכנראה-
כנראה שהומור זה עניין של התאמה.

יש משהוא עמוק בתוך בני האדם שאין לי מושג איך לאפיין או להגדיר או להצביע עליו. משהוא שיוצר מכנה כלשהוא משותף גם בלי שום דבר, ולמרות כל דבר.
רק תחושת דומי מסויימת. אמפטיה?
מה הוא אותו הדבר שמדליק את האמפטיה?


אה, נזכרתי עכשיו!-
תדגדגו לי באידיאל, אני צריכה דיגדוגים באידיאל!