מסתכלת לו בעיניים. מסתכלת חזק. ועולה בי הגועל. הבחילה הקיומית הזאת- הזולת הוא הגיהנום. אין שם כלום. שום דבר להיאחז בו, שום דבר להחזיק, שום דבר שארצה להרגיש או ללטף. רק גועל. רק טעות. פרשנות מכוערת של עולם שיש בו כל כך הרבה יותר גוונים.
אתה יכול לזהות עיוור צבעים לפי מבט אמיתי אחד שתתן בו. שם, ברגע אמת קטן שנבנה מתוכי והתפרץ החוצה, רציתי שהאיש הזה ייענש. לא יהיה יותר. רק משום הזחיחות המכוערת. רק משום שהיה מה שהוא. שגעון גדלות?
אין באיש הזה שולט. עיוור לא יכול לראות.
בנאלי.
4 (לא, לא התבלבלתי בספירה)
אפילו אמן הנפש הנשית צריך אולי לדעת
שאם מישהיא מכריזה על עצמה כאחת שכשהיא אומרת לא או לא רוצה היא מתכוונת לזה, ואז היא אומרת שהיא לא רוצה משהוא- אז היא כנראה מתכוונת לזה.
הוא לא בא בשביל לזיין אותי. לא.
אבל את הגמירה שלו עליי הוא קיבל. מה, סתם ככה הוא התאמץ והרביץ לי כשביקשתי?! מה נראה לי בכלל?!
קיבל גם את הגמירה של כל תקשורת עתידית שלי איתו אי פעם. תקראו לי אנוכית ואגוצנטרית.
סולק במיידי. הרגשתי רע.
ממש רע. 'כמו כולם. כמו תמיד. כמו שהחיים שלי נראים.'.
טוב, לפחות את שלי קיבלתי
לפני 16 שנים. 7 ביוני 2007 בשעה 13:51