החיים זה זין.

ואז היא סיפרה לי איך היא העמידה פני ישנה במיטה לצידו.
היא תיארה איך היתה לבושה בשמלה השחורה הצמודה שלה, זו שהבד שלה רך ומצליח לרפרף על הגוף ולא סתם להיצמד אליו ולהעיק. הדמעות, חמות ומלוחות, זלגו לה על הלחיים מבעד לעפעפיים העצומים, ואני דמיינתי את הריסים השחורים שלה רטובים ומונחים על עיגולים שחורים ועל לחיים חיוורות.
ואז היא תיארה לי איך הניחה את שיערה השחור הארוך מאחורי עורפה ופיזרה אותו על הכר העטוף בציפית כותנה לבנה, כי אימא שלו, כוהנת הקריסטלים הגדולה, לא הרשתה לישון על מצעים כהים. ואני ראיתי בעיניי רוחי את הקצוות העבים של השיער הגלי סבוכים אלה באלה ומשתרגים על הכר מאחורי ראשה.
ואז היא סיפרה לי איך היא פחדה לזוז כדי שהשיער לא ייפרע וכדי שהשמלה לא תתקמט, כדי שתישאר מסודרת ויפה בבוקר, כשייפרדו בשדה התעופה.
ואז היא סיפרה לי איך בכתה כל הלילה בשקט והקשיבה לנשימות הכבדות שלו והתפללה לאלוהים שאולי קרני השמש הראשונות יבשרו על נס קטן, במיוחד בשבילה. אולי הוא יחליט שהוא לא נוסע? אולי בבוקר, אחרי שחלם אותה בלילה, הוא יחליט שבעצם הוא לא יכול לחיות בלעדיה, ושאי אפשר ככה לקום, לארוז תיק לא גדול ולנסוע לפראג. אולי הוא בכל זאת יישאר. בגללה.
ואז היא סיפרה לי איך הוא היה כל כך מתוק ונשק לדמעות וחייך ואמר שעוד ייפגשו, אולי לא בקרוב, אבל בטוח. ואני ראיתי את העיניים שלה מתמלאות שוב ואותה מתאמצת לא לתת לדמעות לזלוג החוצה והאישונים שלה צפו בתוך הבריכה השקופה הזו במשך כמה שניות וזוויות שפתיה רעדו והאפר של הסיגריה צנח על רצפת המיני מיינור שלה, אבל לה לא היה אכפת בכלל.
כבר היינו בדרך לירושלים כשנזכרתי שאין לי שום נייר, מלבד התדפיס של הבנק מהיום המיוזע שלפני כן, ועל זה שרבטתי כמה מילים מהירות עם עיפרון העיניים השחור שלה, דקה לפני שהגענו לכותל.