לפני 17 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 7:16
בכל פעם שאני מתקרבת לקיר השקוף של חדרו אני רואה אותו מנפנף בסנפיריו כמו תינוק, שמתלהב מהשד המתקרב אליו, בתוכו גלומה הבטחה לחלב המתוק, שמתקשר אצלו מיד עם תחושה של קרבה של אם וכובד נעים וחם בבטן.
גם הוא סגור בבועה השקופה שמקיפה את עולמו. טוב לו לשקוע לקרקעית הלבד שלו ולחוג במעגלים סביב עצמו. כל עוד לא מתקרבים אליו הוא חי את חייו מכורח האינרציה, כנראה עד שימות.
אבל איך שמתקרבים אל הקיר השקוף שלו הוא מנפנף בסנפיריו, מכיר בנוכחות, משתוקק אל הקרבה, מחפש הכרה חיצונית בקיומו.
ברגע ששולחים אצבע לתוך המים שלו הוא מתנפח ונושך, כי זה מה שהוא מכיר.
