נפילי

הראש מבין.
הלב מסרב.
לא הגיוני.
זה פשוט לא הגיוני.

הכל מציף אותי פתאום.
קטעי שיחות - מאלה שנמשכו עד אור הבוקר.
הפעמים הבודדות שנפגשנו.
איך לא זיהינו אחד את השניה ...
אחרי ימים ושעות של שיחות נפש...
ואיך משכתי אותך עד שגיליתי לך מי אני.
החיבוק שהגיע אחר כך ...

אני לא מאמינה שלא נדבר יותר לעולם.
במסנג'ר שלך כתוב - האביב הגיע.
אם האביב הגיע, למה אתה לא כאן ? להנות מהפריחה ? ממזג האויר ההפכפך ?
מישהו שאני אוהבת, ניסה לנחם אותי היום ואמר לי שזו היתה הבחירה שלך.
שהיה לך קשה מדי לחיות ובחרת שלא לחיות.
הוא קרא לזה - לשוב הביתה.
אבל שמה זה לא הביתה.
פה זה הבית.

יפית כתבה שלא רצית להאמין שכל כך הרבה אנשים אהבו אותך.
אביס כתב שכל אלה שהגיעו ללויה שלך אהבו אותך.
אני חושבת שזה בולשיט.
לא הייתי בלוויה שלך.
לא ראיתי צורך ללכת לשם.
לנחם את המשפחה שלך כשמעולם לא הכרתי אותם - לא בפניהם בכל אופן...
רציתי לנחם את מאי ואת יפית ואת מכורונת ואת אורלי.
את כל אחת מהן אהבת מעמקי נשמתך.
נשמה.
בהחלט נשמה.
נשמה אחת גדולה.

תחושת חוסר האונים. הסופיות הנוראית הזו.
אין מה לעשות.
אתה בחרת ואנחנו חייבים לקבל את זה.
לא הוגן.
לא הגיוני.
לא רוצה !
לא רוצה.

אני באמת מקוה שהגעת אל המנוחה והנחלה.
שעכשיו לא כואב יותר.
שבאמת יש גן עדן או משהו כזה ושזה לא היה סתם.
שעכשיו טוב לך.

אמן.

נפילי.[b]