לפני 18 שנים. יום שני, 26 במאי 2008 בשעה 18:56
כמו אביב ורוח
הדבר שאף פעם לא מאכזבת
הקריסה שאינני אוהבת
כמו אביב ורוח
הדבר שאף פעם לא מאכזבת
הקריסה שאינני אוהבת
המקום שלי
ככה אני וככה תקבל אותי
תיקונים לשגיאות יתקבלו בברכה
כותבת על חוויות, זכרונות, רצונות וחלומות וכל מה שביניהם
תיקונים לשגיאות יתקבלו בברכה
כותבת על חוויות, זכרונות, רצונות וחלומות וכל מה שביניהם
כמו אביב ורוח
הדבר שאף פעם לא מאכזבת
הקריסה שאינני אוהבת
לפני 18 שנים. יום ראשון, 25 במאי 2008 בשעה 6:21
עכשיו אני מבינה עם מי אני מתמודדת
לפחות אני לא מאבדת החוש הומור...
לפני 18 שנים. יום שישי, 23 במאי 2008 בשעה 9:58
ישבתי אתמול במדורה פעם שניה (חגגנו גם יום לפני) והייתי כולי רגועה
מתקתקת עניינים בעבודה וכל יום עוד אימייל של עוד מסימה
אחרי חודש הבוס כבר הציע לי קידום וסירבתי
אני בהיי שלי
ומרגישה שאף אחד לא יכול לפגוע בי
איך תוך רגע מתהפך לי
אתמול דקה 90 הוא מודיע לי שייקח את הילדים היום אחרי חודש שלו ראה אותם
לא תכננתי ובכלל היה בראש שלי לעבוד בסופ''ש
דווקא יכול להיות נחמד לאצת
אבל לאן?
פתחתי את הדלת בבוקר
רציתי לאצת למאפיה
ועומדת מולי שליח
"דואר רשום" היא אומרת לי
אני כבר מזהה את המעטפה
זה מהעירייה
"על פי הועדה שהיית ב11.5 הוחלט שבינך זקוק לחינוך מיוחד"
בני זונות (סליחה) הוא ממש לא
אבל כן זקוק לעזרה
מהיכן יקבל?
לא משנה שהגשתי מסמכים ממומחים שמטפלים בו שאומרים בפירוש חינוך מיוחד יגרום לו יותר נזק מעזרה
לא משנה שהבית ספר כבר מחקו אותו
ואני שואלת את עצמי
"האם זה רק אגו שלי"
עכשיו זקוקה להרמת עצמי
לפני 18 שנים. יום רביעי, 14 במאי 2008 בשעה 18:57
זוכרת כל מגע, זה שתול במוחי
מורידה מחסומים כדי להיכנע כולי
מדמיינת אותך קורע אותי
המסע שבין כאב והנאה
כל הדרך הזו מעניקה לך
מדמיינת אותך חושף את כולי
מדמיינת אותך בתוך נשמתי
לפני 18 שנים. יום שבת, 10 במאי 2008 בשעה 6:51
אני לא פרינססה אבל לעבור עוד לילה כמו שלשום
בכלל לא היה בראש שלי
חג עצמאות התחיל כמו שתכננו
4 משפחות רגילות.
מצאנו מקום גדול והקמנו את האוהלים
חבורת הילדים (יש לא מעט מהם) ישר קצפו לים
הצטרף עוד אבא עם 3 ילדיו אז בכלל היחס בין המבוגרים לילדים היה בערך 3:1
כל האוהלים במעגל
הגברים פותחים את הבר ותכף גם את המנגל
הנשים הלכו להשתזף
חוף דור לא עמוס ואנחנו נהנים מהשמש
אני ערה מ6 ואחרי אולי 3 שעות שינה, נמנמתי על החוף
כולי אדום (חוץ מהטוסיק)
לפחות עכשיו אני יכולה לחייך כי באמת היה כיף (עכשיו שאני כבר במיטה)
ב4 התחלנו לאכול הילדים חלקם הלכו לדוג חלקם נשארו סביבנו
אוכל, שתייה, צחוקים כולנו מסטולים טיפה
וככה המשכנו עד 1 בבוקר או לפחות אני עד אחד
בסביבת 1 שלחנו את כל ה"ברט פק" לישון
אני החלטתי שגם לי
יש עוד יומיים ארוכים לפנינו
אמרו שיהיה גשם
שהזוג אחרון הלכו לישון דאגו שכל האוהלים היו מכוסים
אבל מה, האוהל שלי, שלקחתי מהם כי שלי נשבר, לא היה לו כיסוי.
הרגשתי את הטיפות, חשבתי לעצמי - לא נורא זה לא חזק.
וכמו עין הרע התחיל מבול
כיסיתי את בני ואותי עם הפוך, מקסימום הפוך יירטב קצת (חשבתי לעצמי)
קצת? אולי לא
שהרגשתי את המים זורמים גם מתחתי הבנתי שאנחנו בבעיה
הרמתי את הקטן ובאמצע הגשם ברחתי לאוהל אחד שידעתי שריק כי האבא חזר הביתה ויחזור למחרת
חוק מרפי ,גם שלו ללא כיסוי
נכנסתי לאוהל של הילדים 4 נפשות ישנים ולא מרגישים, אחד מהם הבן הגדול שלי
בלי כריות בלי שמכות השכבתי את הקטן ומצאתי לו שמיכה קטנה
שנינו רטובים לגמרי
חיבקתי אותו חזק כדי לחמם את שנינו והוא נרדם חזרה ולי היה קר.
מזל שאני קטנה מצאתי קפוצ'ון של הבן של חברה שלי, בן 11, ושמתי אותו
הילדים התחילו ב6 להתעורר
אני כולי רועדת (דווקא אוהבת רעדות בים אבל לא מסוג זה) קמתי לקפה ועכשיו אור בטח אמצא בגדים יבשים (חשבתי לעצמי)
אמממ חשמל מנותק (הפתעה ראשונה), כל הבגדים רטובים (הפתעה שנייה)
מה קרה לכיף של אתמול?
בסביבת 11.30 אחרי קפה חם, כמעט יבשה עומדת ומנסה לייבש את הפלאפון שאצליח להדליק אותו התחילו הסיבוב של ארוחות בוקר
כבר הרגיש לי כאילו כמות הילדים גדלה והפכה להיות פי שלושה - אבל זה רק נדמה
אמרתי לחברה או שאני אמצא דרך להוציא את הג'ננה או שהיום אני כנראה אעזוב
פתחנו בר, חילקנו ג'וינט אחד.
ואני מנסה להירגע
המנגל שוב נדלק,
וגברים התחילו להתעורר
ושוב אנחנו מסביב למנגל
הפעם הצחוקים עלי
איך להרגיע את טייני
עוד כוס ועוד ג'וינט
והחיוך עולה שוב
אך כבר הסיוט בראשי אני עוד לילה לא אשאר
בסביבת 4 החלטתי סופית ואני עברתי לקפה
אני צריכה להתכונן לנהיגה
תכננו חגיגה למחר כולנו הרי אני החוגגת
אבל פשוט לא עזר
יצאתי ב 8 אני והקטן, הגדול יישאר עם חבריו.
אני רוצה בגדים נקיים ויבשים
ואת המיטה
ושקט..... או כמה אני מתגעגעת לשקט
אז אני במיטתי
אחרי לילה של שינה ללא רטיבות (טוב אולי מסוג אחר)
והיום אחגוג בצורה שונה
לפני 18 שנים. יום שלישי, 6 במאי 2008 בשעה 15:36
וזה אחד מהסיבות שאני כאן בארצנו
אין מקום אחר לעולם שכולם עוצרים את חייהם כדי לזכור
אני מדינה אחרת בעולם שמרגישים את האחידות שיש ביום הזיכרון ויום העצמאות
אני זוכרת את הצפירה הראשונה שלי (אף אחד לא הכין אותי הייתי בארץ רק כמה שבועות)
אותו לילה יצאתי להתקשר להורים שלי
הכל סגור
צפירה
אני חשבתי שמתחילה עוד מלחמה ואני בחוץ
היום אני רואה אחרת אבל עדיין
לא איבדתי קרובים ולא חברים ששרתו איתי כי לא שרתתי
יש לי כבוד
יש לי הבנה
אבל עדיין נדהמת איך ה24 שעות הבאות מביא כזה אחידות
הדממה לפני
הצפירה שמביאה לי צמרמורת
המבט המושפל לאלה שנפלו
אני תמיד מסתכלת מהצד
הכאב שלכם עובר אלינו ואנחנו איתכם
יהי זכרם ברוך.
לפני 18 שנים. יום חמישי, 1 במאי 2008 בשעה 14:10
כבר מהתחלת החופש בלי תרופה
אפילו בבית ספר והוא רגוע הדום הקטן שלי
כולו בן 7
ועכשיו אפילו מצויד
אספתי אותו היום והוא עונד צמיד בידו
צמיד שחורואדום עם תמונה של קורי עכביש
ונעצים קטנים
ואני...מחייכת
רגע אז זה אומר שאני בעצם משויכת??
לפני 18 שנים. יום שני, 28 באפריל 2008 בשעה 18:55
אני לא מתחרטת על ההחלטות שלי
הילדים היו זקוקים לי
הם עדיין
אבל לקום בבוקר ולהרגיש שיש לי מטרה אחרת בחיים מעבר ללהיות אמא
ממלא אותי באדרנלין
זה לא יעזור
זה הרגשה אחרת
היום מיליתי את יומי בעבודה כמעט 12 שעת של תכנונים וישיבות
הגאווה בילידים שהם עוזרים לי וכבר יותר עצמאים
חוזרת הביתה עייפה אבל מלא אנרגיה להיות איתם
אמא רגוע ולא מתוסכלת ממקום לא מסופקת
שוב עומדת לפני אפשרות לבנות את עצמי
לצבור כוחות
כדי להעניק.......
לילה מצויין לכולם
לפני 18 שנים. יום ראשון, 20 באפריל 2008 בשעה 7:01
"כדי שלא תתקררי"
יושבת במרגלותיו ראש מונח על ברכיו
"את תמיד היית שייכת לי"
להרגיש את הליטוף ולעלם בתוכו
"אני יודע שיפחה, את רוצה אותו"
לחשוב שאני מוסרת את גופי
"לא יפה, את מוסרת את כולך רק לי"
לסבול את הכאב שהוא מעניק לי
"נכון את תסבלי עוד קצת בשבילי?
פעם היית הדלת שפתחה לי את הדרך להעולם הזה
"עכשיו רק את הדלת שלי"
להעניק לך את הגמירות שלי
"נכון שתתני עוד אחד בשבילי?"
לישון לרגליו - ולהרגיש חופשי
"זה המקום שלך, נכון שפחתי?"
לפני 18 שנים. יום שבת, 19 באפריל 2008 בשעה 12:49
חג של אופטימיות
חג של שמש
חג שאושר
שהקיץ מגיע אלינו
תהנו עם חברים ומשפחה