לפני 18 שנים. יום רביעי, 19 במרץ 2008 בשעה 16:37
הקולר נשאר בבית אי אפשר לשים אותו בעבודה
שעות עד שאהיה איתו שוב
הערתי אותו בבוקר כמו שרק אני יודעת איך
עינגתי אותו....רציתי לשלוח אותו לעבודה עם חיוך
"מגיע לך פרס" לוחש לי באוזן
"היום תרגישי למי את שייכת כל היום"
"לכי להביא את החבלים הדקים". החיוך השובב עלה בפני.
רק מהמחשבה הבנתי שכבר אצטרך להחליף תחתונים
הריכוז שהוא קושר, המגע של החבלים
כל קשירה בדיוק במקום הנכון ואז מעביר את החבל בין רגליי ומושך...
"כל תזוזה תרגישי אותי שפחה"
"ושלא תעידי לגמור או להראות לאף אחד מה קורה איתך, ברור לך?"
"כן אדוני"...
רק ללכת לארון להוציא את הבגדים כבר שפשף לי בדגדגן
אולי הייתי צריכה לספר לו שיש לי פרזנטציה היום מול לקוחות חדשים
בחרתי מכנס וחולצה שהחבלים לא יבלטו
לטיפה בלחי ושלח אותי לדרכי עם הצלפה קטנה שאני יוצאת החוצה
"אל תאכזבי אותי שפחה".
רק לשבת באוטו הצטערתי ששמתי תחתונים, בכלל מיותר הם רק יספגו
אבל החיוך לא נעלם
למזלי הפרזנטציה היית מוקדם הצלחתי לעמוד בזה אבל לדעתי כבר התחילו להריח אותי.
פעם ראשונה שאני לא התרגשתי בפרזנטציה הייתי כלכך עסוקה ב "האם הם שמים לב?"
הייתי חייבת לעצור באמצע הפרוזדור כי ידעתי שהצעד הבא הוא זה שיקח אותי לשם
ואני לא אאכזב את האדון שלי..
הטלפון מצלצל אני במשרדי
"שפחה"
"כן אדוני"
את מרגישה אותי?
"כן אדוני"
"גמרת שפחה?"
"עוד לא אדוני"
"יפה...תתאפקי עוד קצת בשבילי נכון?"
"כן אדוני"
"כמה את יכולה להתאפק?"
"כמה שתרצה אדוני (אני אומרת כבר עם דמעות בעיניי כי אני כבר לא מחזיקה מעמד"
"אני מרוצה שפחה".....ומנתק
עוברת חצי שעה והטלפון מצלצל הפעם שיחה לא מזוהה
תגמרי שפחה.....עכשיו!!!!
