המקום שלי

כתבתי את זה ליום הולדת של משהוא מזמן
התחשק לי לשים אותו כאן עם כל השאר
אבל לא מכוון לאף אחד....

There is so much about you I do not know
so much I want to learn
this path is only just beginning
With no idea where it will turn
If you take my hand I will follow you
and perhaps we may succeed

Each new thought the passion builds
with each taste we long some more
I'll still take each step so carefully
As I have done so many times before

I keep your smile with me close
its melting charm prevails
I want so much to break these walls
Breathe you in and never exhale

תשמעו החלטתי סופית... אני חוזרת לבית הספר
הבן שלי ממשיך לרכוש את ליבה של חברה שלו
אני הבאתי לו כל מיני מתנות קטנות לתת לה
היא בינתיים סירבה כי המשפחה שלה עדיין לא יודע אליהם
אבל אמרה לו, שהיא תעבור דירה הוא יכול להביא לה (טוב הגיון של בני 😄

החמוד שלי התייעץ עם ילד מכיתה ו
בעיניו הוא ממוחה כי יש לו 2 חברות......כבר!

"אמא, נ אמר לי שאם אני רוצה שהיא תהיה שלי ורק שלי ,
אני חייבת לתת לה לפחות 2 מתנות בחודש

וואלא גם אני רוצה!!
אני מקבלת , "רדי על 4, כלבה"
טוב יש מקרים שאני אחשוב שזה מתנה אבל
מה אני צריכה לעשות לקבל 2 מתנות בחודש???

התחתנתי עם גבר פסיבי
אולי אם הייתי יודעת אז מה אני יודעת היום
הייתי יודעת שזה לעולם לא יצליח.
10 שנים הייתי הדומיננטית (במובן ונילי לחלוטין), רק אחרי גיליתי הסאבית שבי
אמנם שהסימנים היו שם מהתחילה:
הטוטאליות של האהבה שלי עליו,
אני עזבתי הכל, החיים, המשפחה, המדינה שנולדתי בו,
בשבילו, עוד לפני שידעתי מה יהיה.
ככה אני, לתת הכל או כלום

גיליתי הצבעים האמיתיים שבו
הצלחתי לאצת מזה, אבל נשאר שני ילדים שתמיד יהיו קשורים אליו
מה שנשאר היום, זה אבא פסיבי
ואת זה אני לא יכולה לשנות.
איך להסביר להם שהוא לעולם לא יתן יותר?

והנה אני, מנסה להשלים את חיי, במה שחסר
למצוא איזון, זה שישלים אותי
לא מחפשת אב לילדי
לא מחפסת תחליף
אבל הם כאן, הם חלק ממני
וכך תקבל אותי

הראש מפסיק לעבוד רק שאני ישנה
וגם אז מעיר אותי ללא סיבה
גם לו מגיע קצת מנוחה

טוב אני חשבתי שהערב המזרחי היחיד בחיי היה בחינה שלי (כן אני האשכנזייה הקטנה, היית לי חינה)
מצטבר שטעיתי.....
היום היה לי פלשבק לאותו לילה הבלתי נשכח הזה.
חברים טובים שלי גררו אותי להמשבעה
אם אני חשבתי שהרגשתי כמו דג בחוץ למים הפעם הראשונה שהלכתי לנו לימיט, זה היה כלום לאומת מה שהיה היום.
היה חסר לי כמה מילון נצנצים בבגדים כדי לעלם באנשים (יהיה מעניין ערב פטיש מזרחי!!)

הגעתי קצת לפני חצות למקום שבקושי אפשר לזוז בו, בגלל עומס השולחנות, והמקום ריק.
חשבתי לעצמי "איזה לילה הולך להיות לי?"

הזמר הגיע אולי 10 דקות אחרי ותוך רבע שעה המקום התמלא
התחלתי להבין למה המקום מפוצץ שולחנות.....
כדי לרקוד עליהם

תוך שעה היגע הרקדנית בטן שתפקידה היית לעבור על השולחנות......כל השולחנות
אני לא צנועה, אבל כמה עור כבר אפשר לחשוף?
לא רק היא, כל ה......(מנסה למצוא מילה מנומסת להנשים שהיו שם)

IF YOU CANT BEAT THEM JOIN THEM

חייבת להתוודות שאמנם המוסיקה (ועדיין לא חזר אלי החוש השמיעה)
ששומעים אותו בלייב הוא דווקא לא רע (לחוויה חד פעמית)
רקדתי על הכיסאות, על השולחן ומול הבמה
שמח לא היה חסר

כנראה חייבים לשתות הרבה להחזיק מעמד
אבל דבר אחד בטוח
אי אפשר לפסול שום דבר בחיים
כי דווקא במקומות הכי לא צפויים, נהנים

נכנסתי לסטודיו
הגוף נבול
כבר כבד עליו הלחץ של השבוע אחרון.

מוסיקה ברקע, אני מרגישה את הקצב בתוכי
הגוף שלי מתחילה להתנענע
אני מאבדת את עצמי

לא חושבת
לא דואגת
השליטה כבר לא שלי

להתרכז בכל תנוע
למתוח, לשחרר
הכאב, העונג
הריצפה הקרה

אני מזיעה, כל טיפה משחרר אותי עוד ועוד יותר
האדרנלין ממלא את גופי
המוסיקה מוביל את רצוני
הגוף החלש עכשיו חזק
עוד צליל ועוד פיקוד
התמסרות הטוטאלית לריקוד

לכל צעקה שתצעק מאיש
מישהו באיזה מקום ירגיש

לכל שאלה שמחכה לתשובה
מישהו מנסה לגלות אותה

בכל סיפור בכל עולם
מישהו מגלה שם את עצמו קיים

בכל שורה שמישהו אומר
מישהו יכול עוד שורה לחבר

ואני יודעת שבים
יש גל שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים

לכל איש ולכל אישה
יש איזה חבר או חברה

לכל ספסל שמחכה לבדו
מישהו בסוף ימצא אותו

לכל חלום שאנחנו חולמים
יש קשר אצלנו בחיים

לכל בדידות שגדלה בצל
צריך לתת מקום לערסל

את מי מענישים שילד בן 6 מושעה?
הילד? ממש לא הוא לא צריך ללכת למקום שהוא שונא
אני? אני בבית לא יכולה לעבוד. עוד יום ללא פרנסה

הקטנצ'יק שלי. כמה שהוא כמוני
גם שור
גם עקשן
לא מוותר על מה שהוא רוצה
גם חסרת שליטה שעצבני (אופס אמרתי את זה בקול רם??)

ילחם עד הסוף גם אם בסוף הוא נפגע יותר
בסוף יצא את האמת של אתמול
הרביצו לו
אני מצדיקה לו, מה שהוא עשה
כל כך קל לאשים ילד ששונה גם אם הפעם הוא לא אשם

מחר אימא מורידה כפפות

הכוח שלי תם
לרגע חולף היה לי ....טעמתי
אבל זה כבר לא כאן

אין מי שידריך
אין מעקב
אין עזרה
ואין תמיכה

רק שנינו אבודים בתוך המסגרות שלנו

נתתי לו מינון כפול (מי אני? רופא? לקבוע איזה מינון לתת?)
ועוד יותר הזוי שאפילו הרופאים לא יודעים
רופא הילדים מסרב לטפל בו כי הילד לא מודעת ולא מוכן לקבל את התרופה.
הפסיכיאטר לא זמין לחודש הקרוב
הנורולוג.....אשמור על נימוסים
עד 11.00 גג זה מחזיק.
ואח''כ הCome off

התרופה לא מחזיק מספיק שעות בבית הספר
הילד נתקע במקום בו שהוא לא רוצה להיות
ושם חייב להתמודד עם הזעם וכעס לבד..
אני תקוע בעבודה כי מפרנסת יחידה

אין מי לשנות את התרופה
הוא שוב מושעה (שבשבילו בכלל לא עונש)
מאיפה אצבור עוד כוחות להתחיל מהתחלה

החלתתי להיות איתו יותר
אין לי דרך אחרת
אני מאבדת הילד שלי!!!

I think my heart must be made of clay,
'cause everyone said it
would be broken someday.
And now I've come to that fateful day,
so I sit on the floor
with my head in my hands.

And don't tell me how to make it pay,
I write a new song every day
.
I just wish I was made of wood,
I might not feel pain even if I should,


The sweetest smile that ever did
melt the pats in the butter dish,
and if you could have believed in me,
I swear to God
I'd have made damn sure
.