Nothing

מאחת שאוהבת אירועים משפחתיים זה נהיה לסבל.
כל הקטע המשפחתי הזה שזה לא מדבר עם זה, זאת לא מדברת עם זאת נהיה מאוס בעיניי.
בעיקר שאנו מצד המבודדים, אירוע משפחתי אנו 3 בשולחן, האירוע שלנו אבל אנו זרים בו.
הזרות מוכרת לי היא כל הזמן מזכירה לי שאני לא שייכת ובאירוע הזה הברזל עדין צורב בגוף, אתה יודע איזה צד אתה למרות שאתה מבין שהוא לא הכי צודק, אבל זה המהות של המשפחה להישאר אכשהו מחוברים למרות שברשת יש הרבה מאוד חורים.
הפעם זה ממש כאב, לראות הצד הכל כך מכוער של אי הבנה, מרירות כעס ולא להצליח לעזור לאחות ובסוף כמובן לצאת מופסד.
להגיע אפילו למסקנה שארצה מישהו שהמהות המשפחתית של מי אני לא יעניין אותו עוד זר אחד שאולי משפחתו קצת יותר מאוחדרת אבל לא מתערבת. שיסכים להתחתן ברבנות/ בית כנסת, כשלא אעבור את זה שוב.
אני יודעת שלכל משפחה יש את הבעיות שלה אבל אכשהו נראה לי תמיד שאנו יוצאים המופסדים שאין כל שייכות ובסופו של דבר אנו יוצאי הדופן אצלנו הכל דפוק ורק אצלנו חתונות או בריתות נגמרים בריב, כעס אחד גדול. אז למה בעצם לערוך אותם איזה שמחה זה יביא לך בסופו של דבר??