בישראל יש שילוש קדוש: כל משפחה צריכה להביא שלושה ילדים. למרות שהבאתי תאומים, תמיד הרגשתי שאני צריכה להביא עוד אחד, למרות שמבחינת משאבים רגשיים וכלכליים פשוט אין לי, שלא לדבר על הסיכוי להריון תקין בגילי, בת 46 עוד שניה. אבל יש דברים שטבועים בנו, האדם הוא תבנית נוף מולדתו. בטח תמיד ארגיש את החוסר איפשהו, כאילו לא השלמתי את המלאכה.
אבל אני אגיד לכם איפה אני כן רגועה: אני יודעת, בוודאות, שצפוף פה מדי. ואני יודעת שכל אדם נוסף על המשאבים שלנו פוגע באיכות החיים של האחרים. ואני יודעת שיש לי אחריות לאיכות החיים של ילדיי בעתיד. ברור שאני לא יכולה לקבוע לאחרים כמה ילדים יביאו, אבל אני יכולה לקחת החלטה מוסרית. ואני לגמרי מרגישה שזו החלטה מוסרית. עכשיו אני צריכה להשתדל לצמצם בפלסטיקים ולמחזר יותר. מודה שעד שלא היו לי ילדים לא היה לי אכפת מספיק, אבל את העתיד שלהם ספציפית אני רואה לנגד עיני כעת, והי, הוא לא נראה להיט. מצדיעה לאנשים אקולוגיים נטולי ילדים. מאיפה האכפתיות והכוח???
