אף פעם לא היה לי קל בחיים. אבל התמודדתי. בלי תרופות. עד שפגשתי אותו. הוא הכניס אותי לכזאת מצוקה, שבכל פעם שנפגשנו רק בכיתי. הוא אסר עלי לקבל טיפול פסיכולוגי, והכתיב לי מה להגיד ולעשות כדי לקבל תרופות פסיכיאטריות. הוא שלט במינונים.
נותרתי מכורה ותלויה בנוגדי חרדה ודיכאון מאז ועד היום. כיום אני בתהליך הפחתה הדרגתי, ומתכוונת לרדת לגמרי מתרופות פסיכיאטריות. רק כשאהיה נקיה מהן, ארגיש נקיה ממנו. ארגיש שניצחתי.
ביום רביעי הייתי אצל פסיכיאטר. סיפרתי לו, לבקשתו, מה עברתי בחיים, ועל רצוני לסיים את הטיפול ארוך הטווח בתרופות, שלא אני רציתי. הוא אמר: "עומדת לפני אישה שהחיים חבטו בה פעם אחר פעם אחר פעם, ובכל זאת היא מצאה את הכוחות להרים את עצמה ממצולות. ייתכן מאוד ויש בך את הכוחות להתמודד בכוחות עצמך ללא תרופות, ובעיקר היום".
יצאנו לדרך. ואם יש דבר שמרגש אותי יותר מכל, זה אולי הדבר הזה. אני אקח שליטה על החיים שלי. אני ולא תרופות. אני ולא גבר. אני.
