לפעמים בחורה פשוט צריכה לבכות.
האלקטרז היה עוצמתי עבורי. קשה. היה לי קשה ממש לראות את כולם מסודרים זוגות זוגות. חוץ מנשלט אחד שדי רדף אחרי ברחבי המועדון, אף אחד לא גילה בי עניין מיוחד. הוא היה בחור נחמד בסך הכל. קיבל בהבנה את חוסר רצוני להשתמש בו כשולחן. אבל הוא נגע בי, כמה פעמים. לא במקום מיני, סתם בכתפיים, בזרועות, ליטף, אבל זה לא היה לי נעים. הרגשתי פלישה. וכעסתי על עצמי שלא הצלחתי לומר לו: "אל תיגע בי בבקשה". שוב, הקושי שלי לעמוד על שלי, הפחד מהתגובה. חוץ מזה, לפחות הוא דיבר איתי וגרם לי להרגיש קצת פחות... ללא בן זוג.
זה לא היסטרי? בחורות תלויות באוויר על מנופים, הצלפות וטפטופי שעווה מכל עבר, ו ז ה מה שקשה לי. אבל זה נכון. זה כאב לי ממש. כי בכל הפעמים שהייתי ביחסי שליטה מסרתי את ליבי, ונותרתי ריקה. ועם כמה שאני כמהה לאהבה, אני לא יכולה לעשות זאת שוב... ואני בוכה עכשיו כמו מטומטמת, כי אני מקנאת. אני מקנאת בכל אלו שמסרו את ליבן והוא לא נשבר, אלא עורסל וטופח באהבה. אלו שהתמסרותן זכתה להוקרה.
אניווי, קיבלתי שני סשנים של רחמים. הראשון, הנשלטת שלו אשכרה ריחמה עלי והציעה לדום שלה לסשן אותי. מה שכן, שניהם מדהימים. לא הייתי בוטחת בכל אחד. הוא היה עדין ושמר עלי בעודו מעניק לי את הכאב הראשון שחוויתי מזה שש שנים. הרגשתי בטוחה לגמרי כשהתחלתי להמריא. הפתיע אותי שיכולתי לספוג, יותר מזה, שנזקקתי לספוג. כאילו הגוף שלי צמא לכאב הזה. אבל אז הוא הפסיק, והייתי זקוקה לעוד. הוא חשב שאחרי שש שנים זה מספיק, אבל זה לא הספיק. ואז ביקשתי בחור נוסף לסיים את המלאכה. הוא היה עם נטיות סאדיסטיות מובהקות והיה לי קשה יותר להמשיך, אבל לא הפסקתי. כי ידעתי שאני צריכה לבכות. משהו בתוכי זעק להשתחרר. אני זוכרת הרבה איי ואוי שלי, ויש מצב שצעקתי. צחקתי מלא עד שסוף סוף השתחררתי והצלחתי לבכות. ואז סוג של התעלפתי. נכנסתי לספייס עמוק.
אין לי הרבה מסקנות מהערב הזה חוץ מזה שאני רוצה להמשיך לשחק ולעבוד על עצמי בטיפול. כי אתם יודעים מה? יותר מכל הכאב של הלב שנשבר לרסיסים, כואב ובלתי נסבל יותר לחשוב שלעולם לא אוכל עוד לאהוב. אני רוצה לאהוב שנית, ובצורה טוטאלית. אני רוצה לתת את הלב ולהאמין שאולי הפעם הוא לא ירוסק. ואם זה יקרה בכל זאת, לדעת שאני חזקה מספיק לאחותו בעצמי.
