אני יודעת שלא התכוונת להרע לי. אתה לא אדם כזה. אבל יצא שהרעת לי.
לא הייתי משוייכת לך. היה לנו סטוץ בלתי פורמלי על פני תקופה. הסתשנו, הזדיינו. בטחתי בך. אתה מכיר את הלב שלי, נקשר בקלות, משתוקק לבטוח. הכרת את כל הפנטזיות שלי, אבל חשוב מכך, הכרת את כל ההסטוריה שלי. ידעת שאני נפש פגועה. סמכתי עליך בכל. חשבת שתרפא אותי באמצעות סקס טוב, כמו שכולם חשבו. אבל זה לא עבד. בערב ההוא הייתי אצלך. שתיתי. כנראה שגם אתה. אבל בעיקר היית מאוד חרמן. זיינת אותי ואז הפכת אותי והתחלת לחדור מאחור, אנאלית. עוד כשהרגשתי את ההתחלה התחלתי להתנגד. אמרתי לך לא, לא, אני לא רוצה ככה. עכשיו אני לא רוצה, זה לא מתאים. אבל המשכת. כי היית חרמן ולא ממש חשבת. ניסיתי להזכר במילת הביטחון, אבל לא זכרתי, אני בספק אם השתמשתי בה קודם אי פעם. ממילא זה לא היה סשן. סתם עוד זיון. זה כאב. ניסיתי להרפות כדי להקל על החדירה, אבל הרגשתי רע. הרגשתי שאיבדתי את האוטונומיה על הגוף שלי. הרגשתי ריקה. הייתה לי בחילה ותחושת חמיצות. כשאמרתי לך אחר כך, באכזבה: למה המשכת? הרי אמרתי לך לא, אמרת שחשבת שזה "חלק מהמשחק". עצוב לי.... לא האשמתי אותך אז, אבל עכשיו אני מאשימה. כשאתה מזיין אישה והיא מבקשת ממך להפסיק, המינימום שאתה יכול לעשות זה לעצור ולבדוק מה קורה. יש לך את הכוח לחדור אליה כשהיא לא רוצה, אז יש לך גם את האחריות לא לעשות את זה. לא "ריפאת" אותי, הוספת פגיעה ואנסת. לא, אני לא חושבת שאתה אדם נורא. אבל אתה אדם שרמס אותי, שלא ראה אותי, אחרי שסמכתי עליו לחלוטין. אני כועסת עליך. אני מאוכזבת ממך. ואני עצובה, ששוב סמכתי על האדם הלא נכון. ואם ראית אותי אחר כך וברחתי ממך, זה כי המגע שלך כבר לא נעים לי. הוא מגע פולש, שלא מכבד את הגבולות שלי.
