Dewomanize
האמת שחשבתי שהמצאתי את הביטוי, עד שגיגלתי אותו וראיתי שהוא כבר קיים.
Dewomanize
זה מה שאני עושה לעצמי כל חיי, או לפחות מאז שהפכתי לנערה. אז הסתובבתי עם בגדים חסרי צורה, הולכת מעט כפופה בכדי להסתיר את השדיים שהחלו לצמוח. וזה לא עבר עם גיל ההתבגרות, זה המשיך. הפחד הנוראי שיראו את הנשיות שלי ויפגעו בי. הייתי צעירה לכאורה היפית, עם שרוואלים וחולצות רחבות. למעשה, הייתי אישה מפוחדת. כשחזרתי בתשובה, בתחילת שנות העשרים, זה היה הדבר הכי טבעי לי בעולם. בחצאיות ארוכות ורחבות ובחולצות סגורות שהסתירו הכל, הרגשתי כמעט מוגנת. גם שמרתי נגיעה, מה שנתן לי לגיטמציה לאסור על גברים לגעת בי. סוף סוף השגתי לעצמי את השריון שכה נזקקתי לו.
מסיבות שאינן קשורות, פאזת הדת התפוגגה לאיטה מחיי. אז פשוט חזרתי לבגדים חסרי הצורה, המרוטים והמכוערים. הקפדתי להמנע מאיפור. בכל פעם שיצאתי לרחוב, הדחקתי בתוכי חרדה, אבל לרוב זה עבר בסדר. הייתי שקופה לגברים, גם כי מעולם לא הבטתי בהם ישירות. אישה כפופה לבושה בסמרטוטים הולכת במהירות- זה לא מעניין.
ועכשיו משהו קורה לי. האישה רוצה לצאת החוצה.
לבשתי היום טי-שירט עם מחשוף. אחד ממש קטן, אבל אפשר לראות את נקודת החיבור בין השדיים וגם קצת מעבר. כל היום נלחמתי בדחף למשוך למעלה את החולצה ולהסתיר עצמי חזרה.
בימים האחרונים אני גם מסתובבת עם שמלות שחושפות, עם מכנסיים קצרים... אני הולכת זקופה, וקולטת מבטים של גברים. כן, המבטים ההם. מבטים רעבים של זכרים המזהים נקבה. מבטים של טורפים. אני מרגישה את החרדה מטפסת בי ואני נלחמת בדחף לכסות את עצמי ולברוח.
הם לא יכולים לפגוע בי. מותר לי להיות אישה. אני ח י י ב ת להיות אישה. כי אם אמשיך להחביא אותה מאור היום, לחנוק אותה מאוויר, היא תמות. ואני איתה.
אני אוהבת אותך, אישה. צאי החוצה.
