אמרתי לחברה היום שאני מרגישה אומללה כל הזמן. היא אמרה שהדיכאון משקר, שזה לא נכון. שיש רגעים שאני צוחקת ושמחה, אבל הדיכאון מעלים אותם.
אולי זה נכון. ואם כן, זה מצער מאוד. זה אומר שאני כמו מסננת, שכל דבר טוב פשוט בורח ממנה.
אני לא חושבת שתמיד הייתי אומללה. אולי כן. אבל לא ככה. לא לתקופה כל כך ארוכה ברצף. ולפני כמה שנים עוד חיכיתי שדברים ישתפרו, האמנתי שהם יכולים להשתפר. ולאחרונה הפסקתי להאמין. אני רק מצפה שיהיה גרוע יותר, בכל רגע.
עברתי חוויה טראומטית לאחרונה. מאוד טראומטית. אני מתקשה להתרומם ממנה. אני איכשהו שוקעת יותר ויותר ויותר. אני מאמינה לה שלפעמים אני שמחה. אני יודעת בבירור שיש דברים שמצחיקים אותי. אבל איכשהו הכל מרגיש זמני וחמקמק כל כך.
זה לא שאני הולכת להכנע לזה. אני דווקא רוצה להרגיש שמחה. אני מתגעגעת להרגשה הזאת. והי, אוגוסט זו תקופה דכאונית במיוחד, 24/7 עם הילדים, ללא מסגרות.
אני לא מתכננת לעשות קריירה מאומללות. להיפך.
אבל זה כן משהו ששמתי לב אליו. מאז תחילת המלחמה, אני פשוט אומללה ברמות משתנות, ולאחרונה הרמה מתייצבת.
ואולי אני צריכה לבכות את החיים שלי ולעשות שלום עם השדים שלי, כדי להצליח להתרומם הפעם. אולי אני צריכה להיות הכי למטה לפני שאצליח לעלות.
אני חושבת שכנראה, זה מה שצריך לקרות. זה בטח יקרה בזמן הנכון. בינתיים הלב שלי ימשיך לדמם, כל פעם רק קצת. לא לדאוג, אני לוקחת כדורים נגד אנמיה.
