הרבה שנים צמתי ביום כיפור. בהתחלה כי הרגשתי שאני חייבת. בהמשך, כי ניסיתי ליצוק לזה משמעות. יש לי קטע כזה, עם למצוא משמעות בדברים🫠 רציתי לעשות חשבון נפש אמיתי. אבל לא הצלחתי. מה שקרה, פעם אחר פעם, הוא שהצום גרם לי להתמוטטות עצבים. הייתי בוכה ללא הפסקה, רגוזה מאוד, ולא הפסקתי לחשוב על אוכל ושתיה. זה הדבר היחיד שעניין אותי. לא הצלחתי לעשות חשבון נפש ולא זכיתי לחוויית ההתעלות הרוחנית שקיוויתי שהיום הזה יספק לי. במקום להרגיש קדושה, הרגשתי טמאה. אז אחרי כמה ימי כיפור כאלו, החלטתי שהמטרה אינה מושגת, והפסקתי לצום.
יצא לי היום לחשוב על כאב בבדס"מ. עבורי יש כל מיני סוגים של כאב. יש כאב כיפי שגורם לסאב-ספייס. יש כאב מציק שאני לא אוהבת, אבל אני נהנית לסבול אותו כחלק מהתמסרות לאדוני. גם הוא מכניס אותי לספייס, אולי יותר מנטלי. הוא גורם לי לתחושת התעלות מהיכולת שלי להתמסר שם. ויש כאב שהוא פשוט בלתי נסבל, ואין בו שום הנאה או תועלת עבורי. אני רק מרוכזת בכאב ובכמה הוא בלתי נסבל. אני רוצה לברוח. אני מתנתקת. אין לי שום יכולת או רצון להתמסר שם. על הכאב הזה אני מוותרת.
אני אוהבת לעשות התמרה לכאב, לפעולות, לרגשות. אני סוג של אלכימאית בדס"מ.
אבל יש מקומות שאינם ניתנים להתמרה. אני גאה בעצמי ממש על היכולת שלי לזהות אותם ולומר: "זה- לא".
