סופרפוזיציה

חלק מחוסר שינה וחלק מבכי. הרבה מהבכי הזה נבכה בפנים.
אם אשקע לתהומות האלו, לא אקום, אני יודעת.

ורד הייתה מאוד מאוד אהובה. לא סתם אני כותבת את זה. באמת שלא כי היא מתה.

ורד נגעה בחייהם של כל כך הרבה אנשים פה, והייתה נוגעת בחייהם של עוד המון, כי בניגוד אלי, ורד ממש ממש אהבה אנשים, וחלק ניכר מהנאתה בחיים היה ההיכרות הראשונית איתם, ואז- לחגוג את הקשר.

כל פעם הייתה מספרת לי בהתרגשות על מישהו או מישהי חדש שהכירה.


נראה שגם בבני משפחתה נגעה כמו באנשים כאן. לעזאזל, כמה שמעתי ממנה על אחיותיה, על אמא שלה... שמעתי ממנה על המון אנשים. לא בקטע רכלני. רק מילים טובות, תמיד, כי היא ידעה לראות את הטוב בכל אדם. לפעמים זה היה ממש מרגיז. עד תמימות הייתה עושה זאת.


כל כך לא ייאמן, כי ורד, חוץ מזה שהייתה תמימה וטובה, הייתה גם בחורה מגניבה להפליא. יודעת אופנה, שנונה, אוהבת לרקוד ולחגוגגגגגג.

לא ידעתי שגם אנשים מגניבים כאלו נקטפים בדם ימיהם. זה לא מסתדר כל כך, המוות, עם תשוקת החיים העצומה הזאת.


אני חייבת לצאת לעבודה. אני חייבת להתפרנס. אני נותרתי פה, ורד, עם החיים הקשים האלו, שלא היית מוותרת עליהם בעד שום הון שבעולם!


ליבי לזטרס. מכולם, ליבי לזטרס. ואני משתדלת שלא להתחיל לבכות עכשיו, כי אני לא אצא מזה, והעיניים אדומות, ואיך אני אוכל לעבוד ככה? הבכי הזה לא נחמד או משחרר. לא, הבכי הזה הוא מדקרות כאב מייסר. ואשמה... אשמה ארורה. המוות הזה היה כל כך, כל כך, מיותר.