לפני 16 שנים. יום שישי, 16 ביולי 2010 בשעה 17:13
שאני מדוכאת. ממש מדוכאת. מכלום ומהכל.
אתה יודע כשאתה מדוכא. לא בדכדוך קל, לא מבואס, מ ד ו כ א. הכל כבד מאוד, ולא ממש בא לך לחיות. אין לך הערכה עצמית ואין לך תקווה. רק איזשהו יצר קדמון בכל זאת להמשיך. להתקיים. להלחם למען הסיכוי שאולי מתישהו בכל זאת יהיה טוב יותר.
ועכשיו בכיתי בכי טוב. קצר, אבל טוב. כבר חודשים רבים שלא בכיתי. זה לא בא לי לפי רצון. לא דיברתי עם אף אחד. לא פרקתי. אז אני שמחה שבכיתי, שמשהו יצא. בכי, לעיתים קרובות, הוא סימן חיובי.