זה נורא באופנה לשנוא לנצח. לכעוס לנצח. לפחות כאן בכלוב. וזה גם נוח.
אבל אני אגיד לכם משהו, באמת, לא בקטע מתייפייף וניו אייג'י- זה לא מאפשר לך לצמוח. זה מרעיל אותך מבפנים.
ומה הביא את כל זה? ששוחחתי עכשיו עם מישהו שפגע בי בעבר עמוקות. לא מהכלוב ולא קשור לקטע בכלל. אבל הוא פגע בי מאוד ולא הבין אז ועד היום לא מבין. הוא חושב שהשתגעתי שכעסתי עליו, למרות שאמרתי לו במילים מפורשות מה עשה, לאורך זמן, וכל מי שסיפרתי לו על זה אמר שאני צודקת, ושאפילו יכולתי לתבוע אותו על זה. בקצרה, מדובר על הטרדה מינית חמורה לאורך זמן.
אבל אני רואה אותו כל יום, והבהרתי לו את העניינים, שלא יעז עוד פעם בחיים. וזהו. לסלוח על עוול וחוסר צדק, אין פירושו שנניח להם להתרחש שוב. אנחנו יכולים לסלוח, ועדיין לא לאפשר למי שפגע בנו לפגוע בנו שנית. זה מה שבודהא אמר, וצדק לגמרי. רק היום אני מבינה את זה באמת.
אני מוכנה לסלוח לכולם על הכל. אם לא מייד, אז במשך הזמן. לא כי אני טובה או צדקנית במיוחד, אלא כי הכעס והשנאה מרעילים אותי מבפנים ועוצרים אותי. הם מחלישים אותי. הם משחזרים את הפגיעה בי ומנציחים אותה. למה לי? אני שווה יותר ופשוט לא מגיע לי.
לפני 13 שנים. 24 ביוני 2011 בשעה 9:23
