לפני 13 שנים. 4 בספטמבר 2011 בשעה 7:05
אי אפשר להשוות מה שקורה בסופי שבוע למה שקורה ביומיום. בסופי שבוע תמיד נופלים יותר. קמתי יותר טוב הבוקר, אבל כשיצאתי עם הכלבה, והשמש סנוורה, פתאום כאב לי שוב בפצע. לקראת החזרה הביתה, מצאתי את עצמי פולטת: "אוי" מדי פעם. בלי כוונה. שמעתי את זה רק אחרי שאמרתי. כשהלב קרוע זה כואב. כואב כשזזים, כשהולכים, ממש כמו פצע פיזי.
אבל, ב"ה, אני מרגישה קצת יותר מאוחה. ממישהי שהייתה בהתמוטטות טוטאלית ומוחלטת אתמול, אני כבר קצת יותר מרגישה כמו בן אדם.
אתמול פשוט מדי פעם הייתי מתמוטטת, קורסת לתוך עצמי, במין בכי שבכל פעם היה אחר. פעם אבל איום ונורא, פעם פחד עצום, פעם כעס עצמי, פעם אשמה.
היום אני כבר לא בוכה. בטח אבכה מאוחר יותר, אצל הפסיכולוגית. אבל זה בסדר.