לפני 13 שנים. 3 בספטמבר 2011 בשעה 14:51
הכל למען האומנות.
לא באמת גסיסה. לא לקרוא למד"א או למשטרה. אף אחד כאן לא לקח תרופות, לא חתך ורידים, לא שום דבר כזה. עוד לא השתגעתי. אני רוצה לחיות.
אבל הנשמה מדממת במלוא הקצב. אין חוסם עורקים. אני מתכרבלת לי בתנוחת עובר, שתדמם לה. הדם יכול להספג בבגדים, או בשמיכה. לא משנה.
לכתובלכתובלכתוב. לכתוב ביומן את הכל. את הצורך האדיר, את הכאב, את הכמיהה...
והפחד. הפחד המשתלט, שגורם לי להיפר ונטילציה. הפחד שמעלף אותי.
לכתובלכתובלכתוב. אבל היום, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אתם יכולים לדאוג בשקט. בעצם, לא באמת צריך לדאוג. אין לי שום כוונה לעזוב אותכם, והכאב... אני יודעת לכאוב.
