היום זה היום. סאגה של בערך חודש הסתיימה. חודש של גישושים, התקרבות, אהבה.
זה הסתיים, למרות רצוני ולמרות רצונו. זה הסתיים בכאב גדול ובהבנה שזה חייב להיות כך. כמה ניסינו, בכל דרך אפשרית... וזה לא מתאפשר.
אני לא אחדל לאהוב אותו, אבל אחדל לקוות שהאיש הזה יוכל להיות כל שחלמתי עליו- אדון, אב, חבר, אהוב, שותף.
חודש שלם שקיוויתי ונתתי ושמתי את הלב על השרוול. עמדתי לפניו והודעתי לו שאני לגמרי שלו, והאיש שקיוויתי שיקח אותי אינו יכול.
ועם האגרוף שפילח את בטני הערב וקיפל אותי לשניים, האגרוף שגרם לי להקיא ולדמם את נשמתי החוצה מרוב עצב ואבל על האהבה הזאת שמתה לי בטרם אפילו יצאה לאוויר העולם...
אני חשה הקלה. חודש שלם שהייתי על הרצפה, במערומיי, ללא שום הגנות. חודש שהלב שלי היה בחוץ, מוכן לתת ולקבל, כי פשוט אי אפשר לעשות את זה באף דרך אחרת מלבד לבוא טהורה וחשופה, חודש של מהלומות קטנות שהלכו והתחזקו, שניערו אותי והכניסו אותי למערבולת מפחידה ומסוכנת- החודש הזה נגמר.
ואתה... איש שלי שאינו שלי, אדוני שאינו אדוני- אהובי שככל הנראה ישאר בליבי אהובי- אני משחררת את עצמי ממך.
לפני 12 שנים. 5 בספטמבר 2011 בשעה 18:24