היא מתעוררת בתוך הכלוב. שוב. רוצה למתוח את איבריה הכואבים, אבל לא יכולה. בקושי יש לה מקום כך- מכורבלת. כל גופה כואב ודואב. היא מתקשה להרגיש את רגליה, וחשה עקצוץ מציק בזרועה השמאלית. עיניה בוערות מדמעות שלא נותר בה הכוח להזיל עוד. הדלת נפתחת והוא מגיע. הוא עומד ומביט בה, והיא מנסה לפענח את המבט בעיניו. יש שם כעס? לא, זה מעבר לכעס. אם כעס עליה פעם- זה נגמר. תשוקה? זה בטוח. אם לא תשוקה, לא היה בכלל טורח. אבל מה עוד? מה גורם לאדם, שפוי בדרך כלל, לקחת אישה ולהכניס אותה לכלוב לפרק זמן בלתי מוגבל???
הוא פותח את דלת הכלוב. היא יוצאת בזחילה, מחבקת את רגליו ומתחננת בלי מילים. אולי הפעם ישעה לתחינתה ולא יחזיר אותה לכלוב בתום הכל? גם אם חשבה בהתחלה שתוכל להלחם בו פיזית ולמנוע את סגירתה שם, כעת היא יודעת שזו אשליה. אין לה שום יכולת לגבור עליו. הוא משתופף אליה, מביט בעיניה בריכוז, מלטף את לחיה, בלי לומר דבר. דמעה זולגת לה בעודו מביט בה כך, ולפתע היא מוצאת עצמה לכודה בנשיקתו, מנושקת עמוקות, ידו מלטפת שיערה ברכות שכזאת...
הוא מתרומם, מרים אותה איתו באיטיות. הגיע הזמן לאמבטיה, הוא אומר. מוביל אותה לחדר האמבטיה, האמבטיה כבר מלאה במים חמימים עם קצף. הוא מרים אותה בזרועותיו בקלילות ומוריד אותה אל תוך האמבטיה. כמובן שאין בגדים להוריד, אין כבר מזמן. רק עורה נותר לה. היא חשה אושר גדול בעוד המים החמים מרפים את שריריה, שוטפים את נשמתה. עוצמת עיניה. שומעת אותו לוחש את שמה. עיניה עדיין עצומות, והוא חוזר על שמה. היא פוקחת עיניה, מנסה להתרכז בו.
זהו, הוא אומר לה. זה נגמר.
לפני 13 שנים. 17 בספטמבר 2011 בשעה 11:55