"אם כך, אז אנחנו רואים עין בעין בהכל, נכון?" אמר, מחייך חיוך קטן מעל דפי ההסכם האחוז בידו. לא ממש, רצתה להפטיר, אך תפסה עצמה בזמן, ובמקום זאת אמרה: "כן". הרי לא ההסכם הוא העניין. ההסכם הוגן, היא ידעה זאת. הוא היה נדיב. הילדים יהיו במשמורת משותפת, אבל אין זה בניגוד לדעתה. הוא אבא נהדר, והיא רצתה שימשיך לתפקד ככזה באופן מלא ככל שניתן.
הכל בסדר עם ההסכם, מלבד עצם קיומו. למה??? רצתה לזעוק. איך אתה מסוגל??? רצתה להטיח בפניו. אך הכל כבר נאמר. היא כבר צעקה, כבר בכתה, לא נותר עוד כוח ולא טעם. זה רצונו. יותר נכון- אי-רצונו- בה. הכבוד שחשה שחלק לה כאשר ביקש ממנה להיות אשתו- נלקח ממנה. שוב אין הוא רואה בה מועמדת ראוייה.
כשהעלה את העניין לראשונה, הוכתה בהלם. עד אז, במקום כלשהו בתוכה, עדיין האמינה שהכל בסדר. נכון, היו להם מריבות, שגיאות שנעשו- גם על ידה וגם על ידו, אם כי בשגיאותיו שלו מעולם לא הכיר. ובכל זאת- הרי נשבעו להיות שם זה עבור זה, לטוב ולרע, לאהוב ולאחוז, כל זמן ששניהם חיים. היא את שבועתה שמרה. והוא? "בוגד", היא קראה לו. כן, בפניו. והוא פשוט הביט בה במבטו היציב, ושתק.
לפני 13 שנים. 17 בספטמבר 2011 בשעה 18:52
