סופרפוזיציה

היום זה היום, ידעה. היום יותרו נדריהם, או יותר נכון- יופרו. היום יחדול האיש הזה להיות שלה. האם אי- פעם היה? או שמא דמיינה. איזה כוח יש לו כבר, לחוזה הכתוב, כאשר בבירור אינו משנה לו כהוא זה.

היא שמעה את עורך הדין קורא בשמה, והרימה את עיניה. "נא לחתום כאן וכאן וכאן", הצביע על סעיפי ההסכמה להוצאה להורג בהם נדרשה חתימתה. "וגם כאן". היא חתמה, וכמו לא הייתה זו היא שחותמת. חתמה כמו כפאה שד. היא חשה שהיא במצב לא טוב. כרגיל בעיתות משבר, חלק ממנה נעלם, שקע אל תוך אפילה ברוכה. היא עדיין שמעה, ראתה, הבינה, אך יכולתה לתקשר עם סביבתה הפכה, זמנית, למוגבלת מאוד. זומבי קטנה שלי, נהג לכנות אותה במצבים שכאלו.

שמעה אותו מודה לעורך הדין, מפטיר מילות פרידה, חשה אותו אוחז בזרועה ומוביל אותה משם. היא רצתה למות מבושה. לו הייתה נותרת בה גאווה, הייתה עוצרת בעדו, אומרת משהו. "אני לא צריכה אותך", הייתה אומרת, או אולי, בשנינות רבה יותר: "מאחר ונפרדנו, נדמה לי שאינך צריך לדאוג לי עוד, אני יכולה לדאוג לעצמי". אך לא נותרה בה גאווה ולא כוח. למעשה, הייתה אסירת תודה לו שחסך ממנה כל זאת. מי כמוהו מכיר אותה? מי כמוהו יודע את הטירוף שבה?