לאט לאט חשה עצמה חוזרת לחיים, אפילו חשה הקלה מסויימת שהכל כבר מאחוריה. לפתע שמה לב שהיא במכוניתו, חגורה בחגורת הבטיחות. כשהתבוננה סביבה שמה לב שכבר עברו את ביתם- ביתה כעת. היא הביטה בו בהפתעה ובשאלה. הוא המשיך לנהוג, כמו לא ראה.
הוא החנה את האוטו ליד מסעדה. המסעדה האיטלקית החביבה עליה. הסתובב ונגע בכתפה, ברכות. "בואי", אמר. "את צריכה לאכול משהו". הוא שחרר עבורה את חגורת הבטיחות. את הדלת פתחה בעצמה. היא כבר לא תינוקת, הרי.
ישבו, אכלו ושתו- יין אדום עמוק. עוד כוס ועוד כוס... הוא משכר אותה, הבינה. למה? לא ממש היה אכפת לה. מה שהיה אכפת לה ממנו באמת- כבר נלקח ממנה, אז מה זה משנה. כשסיימו לאכול ולדבר על כלום, אחז בזרועה בדרך למכונית, ולקח אותה משם. כשהרכב עצר שנית, הבינה שעדיין אינם בביתם, בביתה. הוא לקח אותה לדירתו החדשה. כאשר טיפסו במדרגות, אפילו לא שאלה למה ומדוע, אלא נצמדה אליו כמו היה סלע איתן בנהר סוער.
הוא הכניסה למיטתו, כמו היה זה מקומה הטבעי, ובעודו טורף אותה בנשיקותיו, בעודה שוקעת אל תוך גופו ונפשו, שמעה עצמה ממלמלת: "אבל.. אבל... לא התגרשנו?" רגע לפני שבעל אותה, שמעה את תשובתו: "אכן התגרשנו, ובחלוקת הרכוש- את נותרת שלי".
לפני 12 שנים. 17 בספטמבר 2011 בשעה 19:03