סופרפוזיציה

(לא, אני בכלל לא נואשת לתגובות...:))

עין בעין

"אם כך, אז אנחנו רואים עין בעין בהכל, נכון"? אמר, מחייך חיוך קטן מעל דפי ההסכם האחוז בידו. לא ממש, רצתה להפטיר, אך תפסה עצמה בזמן, ובמקום זאת אמרה: "כן". הרי לא ההסכם הוא העניין. ההסכם הוגן, היא ידעה זאת. הוא היה נדיב. הילדים יהיו במשמורת משותפת, אבל אין זה בניגוד לדעתה. הוא אבא נהדר, והיא רצתה שימשיך לתפקד ככזה באופן מלא ככל שניתן.
הכל בסדר עם ההסכם, מלבד עצם קיומו. למה??? רצתה לזעוק. איך אתה מסוגל??? רצתה להטיח בפניו. אך הכל כבר נאמר. היא כבר צעקה, כבר בכתה, לא נותר עוד כוח ולא טעם. זה רצונו. יותר נכון: אי- רצונו. בה. הכבוד שחשה שחלק לה כאשר ביקש ממנה להיות אשתו- נלקח ממנה. שוב אין הוא רואה בה מועמדת ראוייה.
כשהעלה את העניין לראשונה, הוכתה בהלם. עד אז, במקום כלשהו בתוכה, עדיין האמינה שהכל בסדר. נכון, היו להם מריבות, שגיאות שנעשו- גם על ידה וגם על ידו, אם כי בשגיאותיו שלו מעולם לא הכיר. ובכל זאת- הרי נשבעו להיות שם זה עבור זה, לטוב ולרע, לאהוב ולאחוז, כל זמן ששניהם חיים. היא את שבועתה שמרה. והוא? "בוגד", היא קראה לו. כן, בפניו. והוא פשוט הביט בה במבטו היציב, ושתק.

היום זה היום, ידעה. היום יותרו נדריהם, או יותר נכון- יופרו. היום יחדול האיש הזה להיות שלה. האם אי- פעם היה? או שמא דמיינה. איזה כוח יש לו כבר, לחוזה הכתוב, כאשר בבירור אינו משנה לו כהוא זה.

היא שמעה את עורך הדין קורא בשמה, והרימה את עיניה. "נא לחתום כאן וכאן וכאן", הצביע על סעיפי ההסכמה להוצאה להורג בהם נדרשה חתימתה. "וגם כאן". היא חתמה, וכמו לא הייתה זו היא שחותמת. חתמה כמו כפאה שד. היא חשה שהיא במצב לא טוב. כרגיל בעיתות משבר, חלק ממנה נעלם, שקע אל תוך אפילה ברוכה. היא עדיין שמעה, ראתה, הבינה, אך יכולתה לתקשר עם סביבתה הפכה, זמנית, למוגבלת מאוד. "זומבי קטנה שלי", נהג לכנותה במצבים שכאלו.

שמעה אותו מודה לעורך הדין, מפטיר מילות פרידה, חשה אותו אוחז בזרועה ומוביל אותה משם. היא רצתה למות מבושה. לו הייתה נותרת בה גאווה, הייתה עוצרת בעדו, אומרת משהו. "אני לא צריכה אותך", הייתה אומרת, או אולי, בשנינות רבה יותר: "מאחר ונפרדנו, נדמה לי שאינך צריך לדאוג לי עוד, אני יכולה לדאוג לעצמי". אך לא נותרה בה גאווה ולא כוח. למעשה, הייתה אסירת תודה לו שחסך ממנה כל זאת. מי כמוהו מכיר אותה? מי כמוהו יודע את הטירוף שבה?

לאט לאט חשה עצמה חוזרת לחיים, אפילו חשה הקלה מסויימת שהכל כבר מאחוריה. לפתע שמה לב שהיא במכוניתו, חגורה בחגורת הבטיחות. כשהתבוננה סביבה שמה לב שכבר עברו את ביתם- ביתה כעת. היא הביטה בו בהפתעה ובשאלה. הוא המשיך לנהוג, כמו לא ראה.
הוא החנה את האוטו ליד מסעדה. המסעדה האיטלקית החביבה עליה. הסתובב ונגע בכתפה, ברכות. "בואי", אמר. "את צריכה לאכול משהו". הוא שחרר עבורה את חגורת הבטיחות. את הדלת פתחה בעצמה. היא כבר לא תינוקת, הרי.
ישבו, אכלו ושתו- יין אדום עמוק. עוד כוס ועוד כוס... הוא משכר אותה, הבינה. למה? לא ממש היה אכפת לה. מה שהיה אכפת לה ממנו באמת- כבר נלקח ממנה, אז מה זה משנה. כשסיימו לאכול ולדבר על כלום, אחז בזרועה בדרך למכונית, ולקח אותה משם. כשהרכב עצר שנית, הבינה שעדיין אינם בביתם, בביתה. הוא לקח אותה לדירתו החדשה. כאשר טיפסו במדרגות, אפילו לא שאלה למה ומדוע, אלא נצמדה אליו כמו היה סלע איתן בנהר סוער.
הוא הכניסה למיטתו, כמו היה זה מקומה הטבעי, ובעודו טורף אותה בנשיקותיו, בעודה שוקעת אל תוך גופו ונפשו, שמעה עצמה ממלמלת: "אבל.. אבל... לא התגרשנו?" רגע לפני שבעל אותה, שמעה את תשובתו: "אכן התגרשנו, ובחלוקת הרכוש- את נותרת שלי".