-"אף פעם לא קשרת אותה?"
-"לא, אף פעם."
-"ולא הלקית?"
"גם זה לא, אף פעם, אבל זהו בדיוק..."
..."זהו בדיוק", אמר הקול האחר. "אם אתה קושר אותה מפעם לפעם, אם אתה מלקה אותה קצת, והיא מתחילה להנות מזה, זה לא זה. מה שצריך זה ללכת אל מעבר לרגע שבו היא תהנה מזה, כדי להגיע לדמעות." (סיפורה של O/פולין ריאז')
זה לא שאני לא נהנית מכאב. יש סוגי כאב שאני מאוד נהנית מהם. וכן, אני יכולה להגיע לסאב-ספייס מכאב.
אבל לא זה העניין. העונג האמיתי שלי מופק מכך שהדום עושה לי את מה שמענג א ו ת ו, גם אם אני לא סובלת את זה בכלל, ויש המון סוגי כאב שאני שונאת. זה לא הכי פוליטקלי קורקט כאן בכלוב, כי דומה שזה מתנגש בעקרון העונג- לעשות רק מה שכיף לי. אבל כיף לי לסבול למענו, זכותי, לא?
ואתם יודעים משהו? לא קל למצוא דום שאוהב שיסבלו למענו באמת.
לפעמים, אני פשוט רוצה להגיע לדמעות.
לפני 13 שנים. 1 באוקטובר 2011 בשעה 13:38
