לפני 12 שנים. 9 באוקטובר 2011 בשעה 21:05
היא בנגינת הפסנתר והיא- בשיר הקסום שלה, חשבתי כמה חסרה היצירתיות בחיי. יותר מזה- חסר לי הדמיון.
אי שם במהלך הדרך איבדתי אותו. נותרתי ריאליסטית ושוממת.
היא ניגנה כאילו היא עושה אהבה עם הפסנתר, ניגנה והיה ברור שהמנגינה שלה. לא חשוב בכלל מי כתב את התווים- היא הפכה את המוזיקה לשלה. הרגשתי כאילו אני מקשיבה למילותיה, לנשמתה, כאשר ניגנה לנו.
והשניה טוותה עולם דמיוני ונפחה בו חיים. עולם של יצורים יפיפיים ואפלים וזרמים תת קרקעיים...
ואני? עמדתי נפעמת, כל כך מקנאת. איפה? איפה איבדתי את הדמיון???
