סופרפוזיציה

בחיי. ממש ברגע זה, תפסתי את זה.

הסתכלתי פה באיזה פרופיל של מישהי, ורפרפתי על הבלוג, וישר חשבתי: ברור. היא הרבה יותר מוצלחת ממני. יותר יפה, יותר שווה, יותר תצליח בחיים. ברור שמגיע לה הכל.

ואז קראתי בבלוג עוד קצת אחורה... ותפסתי, איזה חיים קשים היו לה ויש לה. במה אני מקנאת, לעזאזל??? אני רואה דברים מבחוץ, והמסקנה המיידית שלי היא שכולם הרבה יותר מוצלחים וראויים יותר ממני. אני כועסת עליהם על שלהם היו כל ההזדמנויות, והם לא צריכים להתמודד עם קשיים אמיתיים.

אין לנו מושג לגבי החבילות של אחרים. הבחוץ לא חושף כלום. רק מראה מעוותת. מעוותת על ידי משקפי הנפש שלנו.


אולי... אולי מה שאני מנסה להתמודד איתו בצורה הזאת, הוא הכעס העצום שלי על עצמי. כי אני באמת נורא כועסת על עצמי. כועסת עד כדי חוסר יכולת לסלוח.


מרגישה רעה ולא יודעת למה. אני הרי לא באמת רעה. אז למה אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה ליותר משתי דקות? להתעמת עם עצמי?

אני צריכה למצוא את הדרך לקחת אחריות על מעשיי מבלי להאשים, לא את עצמי, לא את האחרים. לעבור את הכעס, על עצמי ועל העולם.

למצוא איזו שלווה, ובעיקר- להביט נכוחה ולהיות מסוגלת לראות ולהבין, בעיניים פקוחות ונכוחות.