כי היה רעש, ולא היה לי נוח. כאבו לי הידיים. ניסיתי להזיז אותן אבל לא יכולתי. הבטתי למעלה וקלטתי שהן אזוקות מעלי לסורגי המיטה, באזיקי מתכת.
שמעתי רעש מהמקלחת ואז מהמטבח, ואז את צעדיו מתקרבים, והוא נכנס לחדר. הוא אחז ספל קפה בידו וחייך אלי. איך ישנת?
בסדר... מלמלתי. הייתי קצת עצבנית. אפילו לא ידעתי מה השעה. מה השעה?! שאלתי בדחיפות. אהה... הביט בשעונו. שש ורבע. תשחרר אותי, אני חייבת להתארגן לעבודה! הוא הביט בי, חיוך לעגני על פניו, ואמר באיטיות: את רוצה לנסח מחדש? עצמתי עיני באנחה, משעינה ראשי אחורה. יש מקום וזמן לכל דבר, והעניינים האלו לא באים לי טוב עכשיו. אדוני, בבקשה, תשחרר אותי, אני חייבת להתארגן לעבודה.
חיוך גדול עלה על פניו. זה יותר טוב. הוא הניח את הקפה על השולחן, ניגש אלי ונשק על שפתיי. נשיקה עמוקה וחושנית, שנעניתי לה ללא מחשבה. לפתע הרגשתי סטירה על... המקום האינטימי שלי. לא חזקה. קנטרנית. פקחתי עיני וראיתי אותו מתרחק ממני תוך לגימה מהקפה הארור שלו.
הי! אתה לא משחרר אותי??? הוא זרק אלי מבט מעבר לכתפו: בוודאי, ברגע שא נ י אסיים להתארגן לעבודה.
אבל אני לא אספיק!!! אני צריכה להיות בעבודה בשבע וחצי, ועוד יש לי נסיעה...
אז תצטרכי לעשות הכל ממש מהר, לא?
הוא יצא מהחדר, מותיר את צחוקו המתגלגל מאחוריו, ואותי, כועסת, מתוסכלת, חסרת אונים.