הוא שאל, בעודו מתנשא מעליה, היא על ברכיה לפניו.
"כן", ענתה בחצי חיוך.
"כן מ ה???" דרש.
"כן אדוני", ענתה, והחיוך התרחב קמעה, למרות נסיונה להדחיקו. כל הסיטואציה הייתה מביכה עבורה. הרגישה לה יותר מדי כמו משחק, יותר מדי כמו דו-שיח קלישאתי. היא הרי יודעת מי הוא, והוא יודע מי היא. כשהיא לא על הברכיים, היא בגובה העיניים איתו. ועכשיו הוא רוצה שתקרא לו "אדוני". בסדר, היא תקרא לו ככה, אבל זה לא אומר שהיא מרגישה את זה מבפנים.
"משהו מצחיק???", המשיך הוא לדרוש.
היא הרימה מעט את עיניה אליו, מנסה להשאר מנומסת, שלא להרוס את האווירה. "זה פשוט... מצחיק לי קצת שאתה מנסה להראות קשוח. הרי זה א ת ה, וא נ י, ושנינו יודעים..."
הסטירה האדירה על הפנים באה לה בהפתעה, והעיפה את כל ראשה לכיוון אחד. היא החזירה את מבטה אליו, המומה.
הוא השתופף עתה על ברכיו מולה, והתנדנד מעט, נראה מהורהר.
"יכול להיות שאת צודקת. שנינו יודעים מי אני ומי את. לכן אני לא מסתפק במילים, אלא במעשים".
עוד סטירה אדירה העיפה את ראשה לכיוון השני. הפעם ראתה כוכבים וראשה הסתחרר מעוצמת המכה.
"המעשים לא משקרים", המשיך ואמר והיכה אותה עוד 4 פעמים בכל הכוח.
היא נשכבה על הרצפה, מעורפלת.
"תחזרי לתנוחה", שמעה את קולו מרחוק. היא עצמה עיניה. המומה, כועסת, מבויישת מעצמה על שהסכימה להיות בסיטואציה כזאת. רצתה בה אפילו. מבואסת כי הוא צדק. כעת באמת היה בשליטה. היא הרגישה את שערה נמשך למעלה. הוא העמיד אותה בחזרה על ברכיה והיא שיתפה פעולה.
"את יכולה להאמין או לא להאמין למילים שלי, אבל אני חושש שלא תהיה לך ברירה אלא להאמין למעשים שלי. המילים שלי עלולות לפעמים להשמע לך רכות או לא אמינות, או נתונות לפרשנות. אבל המעשים לא משקרים. ברור?
בקושי הרימה אליו ראשה, בעצב, בהשלמה ובהכרת תודה.
"כן אדוני".
בדס"מ הוא לא גיבובי מילים. מתישהו המילים גם צריכות לעמוד במבחן המעשים. ומעשים לא משקרים.
אז לכו תעשו בדס"מ ומצאו הרפתקאות!
