מה שמאפיין את הבוקר הזה הוא ההבנה הפתאומית שהחיים שלי ישארו בדיוק כפי שהם כיום (טוב, דברים יכולים להעשות גרועים יותר:)), אלא אם כן אשנה אותם. ההבנה שהשינוי הוא בידיים שלי. זו הבנה מפחידה בפיכחון שלה. אתה מבלה חיים שלמים בציפיה לשינוי שפשוט יגיע וידפוק לך על הדלת, וזה לא קורה. ואז אתה מבין שאתה חייב לקחת אחריות. אתה חייב לשנות דברים בראיה שלך, במחוייבות שלך, ולהתחיל לע ש ו ת דברים בדרך מסויימת, כדי לעצב את החיים שלך כפי שאתה רוצה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. זה עצוב, אבל נכון. לא היקום, לא ההורים, לא בן הזוג. א ף אחד. רק אתה.
ואני לא מדברת רק על זוגיות. אני מדברת על כל תחום ותחום. וכן, ידעתי את זה בכללי, אבל לא רגשית. דברים שיודעים רק בשכל נדחקים ונשכחים במהרה. היום, קצת לפני 38, אני יודעת את זה גם ברגש. אף אחד לא יעשה את זה עבורי. אלו החיים ש ל י. זו לא פנטזיה מזדיינת, לא ספר מתח ולא סרט על מישהו אחר. אלו החיים שלי, ואם לא אעשה משהו בקשר אליהם, אפסיד אותם.
אני עומדת לעשות תוכנית עבודה לחיים שלי. הצבת מטרות בכל תחום ותחום+דרכים קונקרטיות להשגת המטרות.
ואם עוד יומיים אדחיק את זה ואתחיל להתרשל, תזכירו לי, בסדר? :)
