לא, זה בסדר. בכי טוב. בכי של פורקן.
ככל שאני עובדת על עצמי יותר, כך אני מגיעה יותר לשורש הדברים.
אין לי מושג אם נולדתי עם היצר המזוכיסטי או שרכשתי אותו כדרך התמודדות עם טראומות, אבל יש לי יצר הרס עצמי מאוד חזק, וברור לי שזו פשוט דרך התמודדות. לקיחת שליטה על הדברים שנעשו לי, אולי. ולא, זה לא מפתיע בכלל שאני סאבית. זה המקום בו אני מרגישה הכי בטוח בעולם. איזור הנוחות שלי, אפשר להגיד. הבעיה היא שבגילי אני בספק אם אפשר לשנות דברים בסיסיים, כמו את העובדה שכל האירוטיקה שלי כרוכה במזוכיזם מגיל מאוד מאוד צעיר. אבל כן אפשר לבדוק קצת דברים אחרים. וכן אפשר להבין איך מנגנוני ההגנה שלי פועלים. אם אני מזוכיסטית, אז לפחות שאהיה מזוכיסטית מודעת. אולי על ידי הבנת הדברים אוכל לתת להם משמעות אחרת.
מגיל צעיר ביותר ועד סוף שנות התבגרותי (אני מתייחסת רק לתקופה המעצבת), חבטו בי נפשית בכל דרך אפשרית. הטראומות שעברתי הן ממש מטורפות. ואני מבינה שהמחשבה שדברים כאלו קורים בלי שזו ממש אשמתו של אף אחד (לפחות רבים מהם), קשה לי בהרבה מהמחשבה שזה קרה בגללי. שאני הזמנתי את זה. כי בתמונת עולם אחת יש שליטה- שלי, ובתמונה השניה אין. זה עולם נורא ושרירותי, מלא בעצב וכאב אינסופיים. עכשיו, אני יודעת שזו גישה מאוד ילדותית. אני מבינה את זה שכלתנית. אבל רגשית, אני פשוט תקועה שם. עד שלא אצליח לשחרר את זה, לקבל שיש דברים רעים בעולם שיכולים לקרות לילדים קטנים, ולא תמיד זו אשמתו של מישהו, לא אוכל להתקדם. אני מאמינה שאצליח, עכשיו כשאני מבינה קצת מהבעיה, רואה דברים יותר בבירור, אבל זה עדיין מאוד קשה. רק אולי לבכות המון המון המון, על אותם דברים רעים שקרו לילדה ההיא אז... לקבל את זה שהם קרו. ללא סיבה. ללא תכלית. פשוט קרו. ואז אולי אוכל לתת לפצעים להחלים, במקום לפתוח אותם בעצמי שוב ושוב, ולהתקדם הלאה.
כי האמת? נמאס לי להתעלל בעצמי. זה כבר לא כיף לי.
