עכשיו אני עם גרביונים קרועים ומאוד מבולבלת.
מבולבלת כמובן מעצמי, לא ממך. כי מה שמשנה באמת זה לא המשחקים שמשחקים, אלא התגובה שלנו אליהם. ואני יודעת שהגבתי, כי רציתי להגיב, כי אני כמוך, אוהבת להיות מטורפת.
אחרי הדייט, נשיקת לילה טוב. ציפיתי לאחת קונבנציונלית, מקסימום טיפה אגרסיבית יותר. שתדחוף לשון, אולי תמשוך לי בשיער, לא משהו מיוחד. במקום זאת קיבלתי אונס מוחלט ורכושני של הפה שלי, במקביל לחניקה אלימה בצוואר, בדיוק בנקודה שאסור. בדיוק בנקודה שיכולה להרוג אותי, או לגרום לי לנזק מוחי. אתה יודע שזה יותר מסוכן מלחנוק עם יד על הפה, אמרת, אבל ככה אתה אוהב. חנקת כל כך חזק, ככה הרגשתי, ולא עזבת. גם כשעזבת, אמרת לי אחר כך, המשכתי להרגיש כאילו אתה חונק אותי. צעקתי שתעזוב אותי. התחננתי שתרפה. ניסיתי לשחרר את היד שלך עם שלי. אמרת לי להזיז את הידיים. הבנתי לבד- אם אמשיך לנסות לשחרר את עצמי בכוח, אתה רק תחנוק חזק יותר.
קרעת לי את הגרביונים כדי להגיע לתחת ולבדוק את סף הכאב שלי. הוא איום ונורא. אין לי מושג עם מה הרבצת לי, סירבת לומר לי, אבל זה כאב רצח, ובדיוק הכאב שאני שונאת. דק, צורב, איפה ההדרגתיות שדיברנו עליה? בפאב, כשאמרת לי אהה והסתכלת כאילו אתה מסכים לגמרי. או שאולי ההדרגתיות שלי ושלך הן מאוד שונות. כבר הבנתי שאתה ממש אוהב להכאיב. כמו שאמרת- אם לך לא יכאב, אני לא אהנה. ליקקת לי את הפנים עם כל הלשון, ואני מתעבת את זה מכל הלב. ביקשתי שתפסיק. כמובן שלא עזר. אמרת לי לבקש ממך להמשיך. סירבתי. היית מאוכזב. העברת לי את המסר שאתה לא בטוח שאתה רוצה את הצעצוע הזה. עמדתי על שלי באומץ. עד סבב ב כמובן. אז כבר ביקשתי את זה. אמרתי לך שיש גבולות. אמרת לי שיופי. אתה תשמח לדעת איזה גבולות יש לעבור. אמרת לי שאתה רוצה שאעשה מה שתגיד, גם אם אני יודעת שזה לא נכון לי. אמרת לי שהיית עדין בכאב. אמרת לי שאני צריכה לסמוך על המילה שלך, אבל שלפעמים אתה משקר, וגם על זה אני צריכה לסמוך, ולבסוף הודעת לי שאני אעבור אצלך גיהנום. אמרתי לך שאני פוחדת שאתה תהרוס אותי, שתשבור אותי. אמרת שזה בדיוק מה שתעשה, שתשבור אותי לחתיכות קטנטנות, כי זה מה שאתה עושה. אבל שאתה מרכיב מחדש. אמרתי לך שלא תמיד אפשר להרכיב מחדש, ושאני לא רוצה להשתגע. הודעתי לך גם שאתה דום מסוכן. לא נראה שהתרגשת במיוחד. אתה מבסוט מעצמך, עף על עצמך. ברור שכל זה לא שינה את רמת הרטיבות שלי למטה. כמובן שכל זה רק גרם לה להרקיע שחקים. ואני מודיעה לך, אגב, שאין דבר שאני יותר שונאת, משדומים משתלטים לי על הבלוג. טעות חמורה לכשלעצמה כמובן. אתה הרי אוהב לעשות דווקא את מה שהכי שנוא. עדיין כואב לי הצוואר ממך. הראש גם. לא פיזית, כמובן. כואב לי הראש רגשית...
מה המשיכה המטורפת הזאת לסכנה? ולא, אני לא באמת סומכת על זה שתדע להרכיב אותי מחדש. האמת הפשוטה היא שאני פשוט אוהבת ללכת על הגבול.
