אני עצובה כי המצב בעזה מזעזע, וגם כאן.
אני עצובה כי ראיתי את הבדואים בטלווזיה אומרים שהמדינה הפקירה אותם, שכל פעם שנופלת אצלם רקטה אומרים שנפלה ב "שטח פתוח", אבל זה לא שטח פתוח. הם גרים שם. פשוט אף אחד לא סופר אותם.
אני עצובה כי אני שומעת בטלוויזיה אנשים שששים אלי מלחמה. איזה אחד יושב לו באולפן ומפטפט על "להראות להם", כאילו שכח שיש שם ילדים ולא מעורבים, וגם לא חס על חיי החיילים. "הצבא תפקידו להלחם", הוא אומר, "גם אם יהיו לנו אבידות". הצבא תפקידו להגן, מן הראוי לחשוב אלף פעמים לפני ששולחים חיילים כבשר תותחים להגשמת שאיפות מיליטנטיות של מנופח זה או אחר. אני מקווה שלאלו שאמונים על ההחלטות אכפת קצת יותר מחיי החיילים.
אני עצובה כי יש לי גוש חרדה תקוע בגרון וזה לא נגמר.
אני עצובה כי ש ו ב היה ניסיון פיגוע הבוקר.
וכי חיילים נפצעים ונהרגים.
משום מה, את המלחמה הזאת אני ממש מרגישה בקרביים, ואני רק רוצה שתגמר.
זהו פוסט א-פוליטי, אז נא לא לבלבל את המוח מאף אחד מקצוות המפה הפוליטית.